צלמים מחוננים צילמו תמונות שהעבירו את הייסורים והאלימות של מלחמת וייטנאם, ואת השסעים העמוקים שהיא גרמה בחברה האמריקאית.
רבים מהכתבים והצלמים שסיקרו את הסכסוך בווייטנאם הגיעו מדור חדש של עיתונאים. הסיקור של מלחמות קודמות הושפע מאוד מהממשלה, אבל בווייטנאם, המשימה העיתונאית הייתה שונה. כבר לא הייתה ציפייה כזו שהם ידברו בקו של הממשלה. בווייטנאם, עיתונאים ראו בתפקידם להטיל ספק בכמה מההצהרות והקביעות של הבית הלבן והפנטגון.
כך, צילומים של חיילים גוססים ואזרחים פצועים סיפקו נרטיב בולט להתנגד לדיווחים הרשמיים שאמריקה מנצחת במלחמה בווייטנאם. ככל שהסכסוך נמשך ומספר ההרוגים של חיילים אמריקאים עלה, התמונות האייקוניות הללו הוסיפו שמן לתנועה הגוברת נגד המלחמה והרעידו את מסדרונות הממשל.
בעוד שבמלחמת העולם השנייה העיתונאים נתפסו כחלק מהמאמץ המלחמתי ("כתבים מגויסים"), בווייטנאם נוצר נתק חסר תקדים בין הדיווחים הרשמיים לבין המציאות בשטח. המלחמה הייתה הראשונה ששודרה לתוך סלון הבית האמריקאי, וצילומי הסטילס שימשו כהוכחה חותכת לכך שהצהרות הממשל על "אור בקצה המנהרה" היו רחוקות מהאמת.
היכולת של צילום בודד לטלטל אומה שלמה באה לידי ביטוי בעבודתם של צלמים שהסתכנו בחייהם בחזית:
אדי אדמס (Eddie Adams): צילומו המפורסם של קצין משטרה דרום-וייטנאמי המוציא להורג שבוי וייטקונג ברחובות סייגון (1968) הפך לסמל לאכזריות ולחוסר הסדר המוסרי של המלחמה. התמונה הכתה בהלם את הציבור האמריקאי, שהחל לתהות מי הם "הטובים" בסיפור הזה.
ניק אט (Nick Ut): צילום "ילדת הנפלם" (1972) – פאן טי קים פוק הרצה עירומה ובוכה לאחר שביתה הופצץ – נחשב לאחד הגורמים המכריעים בשינוי דעת הקהל העולמית. התמונה הפשיטה את המלחמה מהמושגים המופשטים של "אסטרטגיה" והציגה את הסבל האנושי הגולמי של אזרחים חפים מפשע.
השינוי בגישה העיתונאית נבע גם מהעובדה שלצבא האמריקאי לא הייתה צנזורה רשמית ומחמירה בתחילת הדרך. עיתונאים צעירים, כמו סימור הרש (שחשף את טבח מאי-לאי), לא הסתפקו בתדרוכים במלונות הממוזגים בסייגון ("חמשת המופלאים של סייגון"), אלא יצאו לשטח עם היחידות הלוחמות.
הדימויים הללו יצרו את מה שכונה "פער האמינות" (Credibility Gap). ככל שהתמונות הפכו לגרפיות וקשות יותר, כך התעצמה תנועת המחאה באוניברסיטאות וברחובות ארה"ב. המלחמה כבר לא הייתה "מלחמה נגד הקומוניזם" בלבד, אלא מאבק על המוסר והזהות של אמריקה עצמה.
כל ההיסטוריה. כל שבוע. אצלכם.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם
בסופו של דבר, הכוח הוויזואלי של הצילום בווייטנאם היה כה חזק, עד שבמלחמות הבאות (כמו במפרץ או בעיראק), הפנטגון כבר דאג להדק משמעותית את הפיקוח על חופש התנועה של צלמים, מתוך הבנה שתמונה אחת שווה יותר מאלף נאומים של הנשיא.
מבצע החילוץ לאחר נפילת סייגון. ב-29 באפריל 1975, נפילת סייגון הייתה קרובה. בהלה אפפה את רחובות בירת דרום וייטנאם כחיילים צפון וייטנאמים צרו על העיר. דיפלומטים ועיתונאים אמריקאים נצטוו לפנות את סייגון לאלתר ועשרות אזרחים דרום וייטנאמים הצטופפו מחוץ לשגרירות ארה"ב בתקווה לעלות על אחד ממסוקי הנחתים המובילים אנשים למקום מבטחים. התמונה האייקונית הזו, שצולמה על ידי העיתונאי ההולנדי הוברט ואן אס, תפסה בצורה מושלמת את הנסיגה הנואשת והמחפירה מסייגון, אבל המסוק לא התמקם בראש שגרירות ארה"ב כפי שרוב האנשים חושבים. זה היה בניין דירות שבו שהו סוכני ביון. רק כתריסר מהאנשים על הגג הצליחו להידחק בתוך המסוק לפני שהמריא, ולא חזר.הנזיר הבודהיסטי שהצית את עצמו. ב-11 ביוני 1963, נזיר בודהיסטי בשם תיץ' קוואנג דוק ישב רגוע בצומת סואן ליד ארמון הנשיאות בסייגון, בעוד עמיתו שפך עליו בנזין. לאחר שאמר תפילה קצרה, ת'יץ' קוואנג דוק הדליק גפרור והפילו לחיקו, תוך שהוא נבלע כולו בלהבות. תמונות של ההצתה העצמית הסטואית של הנזיר, שצולמו על ידי עיתונאי AP מלקום בראון, שלחו גלי הלם ברחבי העולם. הנזיר מסר את חייו במחאה על מדיניותו האכזרית והאנטי בודהיסטית של נשיא דרום וייטנאם, שהיה קתולי נחרץ. התמונות הבלתי נשכחות של בראון הטילו ספק בתמיכה הגוברת של אמריקה במשטר דרום וייטנאם. על פי הדיווחים, קנדי אמר, "אף תמונת חדשות בהיסטוריה לא יצרה כל כך הרבה רגשות ברחבי העולם כמו זו". ברם זה לא שינה את דעתו של קנדי לגבי עמדתה של אמריקה לגבי וייטנאם.שנת 1968 הייתה השנה הקטלנית ביותר עבור חיילים אמריקאים בווייטנאם והתמונה הזו, שצולמה על ידי הצלם העצמאי ארט גרינספון, סיכמה את המחיר האדיר שמשלמים צעירים שנלחמים במה שהרגיש יותר ויותר כמו מלחמה חסרת תוחלת. תחושת האחווה בצילום מורגשת, וכך גם תחושת הייסורים והייאוש. כמעט מחצית מהפלוגה נהרגה בקרב אש והניצולים המתינו יומיים עד להגעת מסוק פינוי. הסמל הראשון הרים את זרועותיו באוויר כדי לאותת למסוק, אבל יכול להיות שהוא גם הרים אותן לתפילה. תמונתו של גרינספון נחתה בעמוד הראשון של הניו יורק טיימס והייתה מועמדת לפרס פוליצר.שם התמונה הזו אומר הכל: "אימת המלחמה". הצלם הווייטנאמי-אמריקאי ניק אוט זכה בפרס פוליצר על תמונתו משנת 1972 של ילדים חפים מפשע שבורחים מהתקפת נפאלם בשוגג על הכפר שלהם. בחזית התמונה במרכזה, קים פוק בת התשע, עירומה ונכוותה קשות מהנשק הכימי האמריקאי. כשאוט הבין את היקף הפציעות שלה, הוא ואחרים נחלצו לעזרתה של פוק. הם נותרו חברים קרובים לאחר מכן. "התמונה הזו תמיד תשמש כתזכורת לרוע הבלתי יתואר שהאנושות מסוגלת לו… בכל זאת, אני מאמין ששלום, אהבה, תקווה וסליחה תמיד יהיו חזקים יותר מכל סוג של נשק", כתב פוק במאמר אורח שפורסם בניו יורק טיימס 50 שנה מאוחר יותר, ב-6 ביוני 2022.הוצאה להורג מזעזעת. יותר מ-50 שנה מאוחר יותר, לתמונה הזו עדיין יש את הכוח להבהיל ולעורר בחילה. היא פורסמה בעמוד הראשון של עיתונים כמו ה"ניו יורק טיימס" בפברואר 1968, ימים לאחר מתקפת הטט, התקפות מאסיביות מתואמות של ממשלת צפון וייטנאם. בתמונה, מפקד משטרת דרום וייטנאם מוציא להורג ברוגע לוחם וייטקונג ברחובות סייגון. התמונה, שזכתה בפרס פוליצר עבור הצלם אדי אדמס, גרמה לאמריקאים רבים להטיל ספק במוסר המלחמה בגלוי.ב-30 באפריל 1970 אישר הנשיא ריצ'רד ניקסון את הפלישה האמריקאית לקמבודיה, מדינה נייטרלית הגובלת בווייטנאם. האמריקנים היו חלוקים עמוקות באשר למלחמה, והחלטתו של ניקסון עוררה הפגנות נזעמות בקמפוסים של מכללות, כולל קנט סטייט באוהיו, שם המפגינים שרפו את בניין ROTC. ב-4 במאי 1970, חיילי המשמר הלאומי הורו למפגינים בקנט סטייט להתפזר, אך הקהל של כ-3,000 (המורכב מסטודנטים ומפגינים מבחוץ) סירב, וחלק יידו אבנים לעבר אנשי המשמר. אף אחד לא ציפה למה שקרה אחר כך. כוחות המשמר הלאומי פתחו באש ושלחו מטח כדורים בן 13 שניות לתוך המוני המפגינים. ארבעה סטודנטים נהרגו באותו יום ותשעה נוספים נפצעו. הצלם הסטודנט ג'ון פילו זכה בפרס פוליצר על תמונתו המרתקת של מרי אן וקיו בת ה-14 זועקת ליד גופתו של ג'פרי מילר. הירי בקנט סטייט פגע בנשיא ניקסון והביא את האלימות של מלחמת וייטנאם הביתה בדרך חדשה לגמרי.הנשיא ומשפחתו צופים במפגינים. יואיצ'י אוקמוטו היה הצלם הראשי הראשון של הבית הלבן, שנשכר על ידי הנשיא לינדון ג'ונסון. לאוקמוטו ניתנה גישה בלתי מוגבלת לנשיא, כפי שמוצג ברגע האינטימי להפליא הזה שנלכד בתוך חדר השינה של הזוג ג'ונסון בחווה המשפחתית שלהם בסטונוול, טקסס. הנשיא והגברת הראשונה ליידיבירד ג'ונסון צופים בסיקור ההפגנות נגד המלחמה מחוץ לוועידה הלאומית הדמוקרטית של 1968 בשיקגו.
התוכן בכתבה זו לא נכתב על ידי בינה מלאכותית. הכתבה נכתבה, נערכה ונבדקה על ידי צוות הכותבים של History Is Told. אנו מקפידים על מחקר מעמיק, מקורות אמינים ובקרת איכות קפדנית כדי להבטיח דיוק ואותנטיות מלאה.
תאמל״ק לי
