יוֹסֵף חַדָּאד עבר מסלול שכמעט נכתב מראש לסיפור ישראלי הירואי: לוחם גולני ערבי-נוצרי, פצוע מלחמת לבנון השנייה, פעיל חברתי ומסבירן שהפך לאחד הקולות המזוהים ביותר עם ישראל בעולם. ■ אלא שככל שהפך מדמות הסברתית לדמות פוליטית, השאלה מי הוא באמת, ומה בדיוק הוא מייצג, נעשית מורכבת יותר.
במשך שנים הצליח יוסף חדאד לתפוס מקום כמעט בלתי אפשרי בשיח הישראלי. הוא ערבי-ישראלי שנולד בחיפה וגדל בנצרת, נוצרי יווני-אורתודוקסי, בן למשפחה שבה האב היה כומר, ובה בעת מתנדב לשירות קרבי בגולני, מפקד שנפצע קשה במלחמת לבנון השנייה, פעיל למען שילוב החברה הערבית במדינה ואחד מדוברי ההסברה הישראלית הבולטים בעולם. הוא התעמת עם פעילי BDS, דיבר באוניברסיטאות, באו"ם ובתקשורת בינלאומית, ניסה להביא את זיכרון השואה לחברה הערבית והקדיש שנים לניסיון לשכנע יהודים וערבים שהם יודעים מעט מדי אלה על אלה.
אבל הקריירה של חדאד היא יותר מסיפור על שילוב. היא גם סיפור על שינוי. מי שבשלב מוקדם יותר דיבר בערבית על ישראל ופלסטין כשתי מדינות שצריכות להתקיים זו לצד זו, הצהיר בהמשך כי שומר החומות שינה את דעתו ולאחר טבח 7 באוקטובר אימץ עמדה נחרצת עוד יותר נגד הקמת מדינה פלסטינית. באוגוסט 2026 עבר עוד גבול משמעותי: מהחברה האזרחית וההסברה אל הפוליטיקה המפלגתית, כשהוצב במקום השני ברשימת הימין "עמך ישראל" שהקים עופר וִינְטֶר, לשעבר המזכיר הצבאי של שר הביטחון שידוע בעמדותיו הנציות, כולל עידוד הגירה מעזה. כך הפכה דמותו של יוסף ממקרה מבחן של זהות ישראלית מורכבת למוקד פוליטי מובהק, וכמעט כל פרק בעברו נבחן מחדש.
זהות ערבית, נוצרית וישראלית
יוסף חדאד נולד בחיפה ב-3 בספטמבר 1985 למשפחה ערבית-נוצרית. אמו עבדה כמורה ואביו היה כומר, איש עסקים וטייס אזרחי. הוא השני מבין ארבעה אחים. כשהיה בן שלוש עברה המשפחה לנצרת, שם גדל ולמד בבית הספר הטכנולוגי דון בוסקו. אביו שירת ככומר בקהילה בכפר סמוך, והחיים של חדאד התנהלו בתוך חברה ערבית ישראלית שבה השירות בצה"ל אינו מסלול המובן מאליו.
בשנת 2003, לאחר שסיים את לימודיו בתיכון, החליט להתנדב לצה"ל. חדאד קישר את ההחלטה לפיגוע במסעדת מקסים באותה שנה. מאחר שאזרחים ערבים אינם מחויבים בגיוס, ההתנדבות הייתה מבחינתו החלטה מודעת. הוא אף הציב תנאי: אם הוא מתגייס, הוא רוצה לשרת בחטיבת גולני. נאמר לו שהדבר יתאפשר אם יעבור את הבדיקות וההכשרה הנדרשות, והוא עבר אותן.
חדאד הסביר את החלטתו באמצעות תפיסת זהות פשוטה מבחינתו. הוא ראה את עצמו ישראלי, ולכן טען כי הצבא המגן על המדינה מגן גם עליו. מבחינתו, ההבחנה איננה בין צבא יהודי לבין אוכלוסייה ערבית, אלא בין אזרחי המדינה לבין מי שמבקשים לפגוע בהם.
השירות בגולני הפך לחלק יסודי בדימוי העצמי שלו ובאופן שבו יציג את ישראל לאחר מכן. הוא תיאר את החטיבה כמקום שבו ההבדלים בין יהודי לערבי, אשכנזי לאתיופי, מאבדים ממשמעותם ברגע שהחיילים הופכים לחלק מאותה יחידה. לדבריו, מן הרגע שנכנס ליחידה התייחסו אליו כאל בן משפחה, ולעיתים עצם העובדה שהגיע כמתנדב אף העניקה לו מעמד מיוחד בעיני חבריו. הוא סיים קורס מ"כים בהצטיינות, שירת בגדוד 51 והתקדם לתפקידי פיקוד, ובהם מפקד וסמל מחלקה. הוא פיקד על חיילים יהודים, ולדבריו לא נתקל אפילו פעם אחת בסירוב פקודה על רקע היותו ערבי.
בינת ג'בייל, הטיל והשנה ששינתה את חייו
שני חודשים לפני מועד השחרור המתוכנן של חדאד פרצה מלחמת לבנון השנייה. גדוד 51 של גולני השתתף בקרב בינת ג'בייל, שבו נהרגו שמונה לוחמים, ובהם סגן מפקד הגדוד רוֹעִי קְלַיְן, ובהמשך עוטר הגדוד בצל"ש. חדאד סיפר כי במהלך המלחמה איבד שלושה מפקדים ושבעה חברים. ביולי 2006 נפצע גם הוא באורח קשה בתקרית שבה שוגר לעברו טיל נ"ט.
הטיל עצמו לא פגע בגופו ישירות. הוא חלף לידו ופגע בקיר סמוך, אך עוצמת הפגיעה גרמה לפציעה קשה. חדאד תיאר כיצד כף רגלו נקטעה וחוברה מחדש, וכיצד נזקק לניתוחים רבים ולתקופה ממושכת של שיקום ופיזיותרפיה. במשך כשנה עסק בהחלמה, ולאחר מאמץ ממושך הצליח לחזור אפילו לשחק כדורגל. בעקבות הפציעה הוכר כנכה צה"ל, ובהמשך תואר גם כמי שמתמודד עם פוסט טראומה.
כבר בשנת 2006 החל לפעול בתחום ההסברה במסגרת ארגון נכי צה"ל. עבור מי שעתיד היה לבנות קריירה סביב הסיפור הישראלי שהוא מספר לעולם, פציעתו כלוחם הפכה לחלק בלתי נפרד מן המסר. כשעמד שנים אחר כך מול קהלים בחו"ל, חדאד לא דיבר רק כמי שקרא על המלחמות הישראליות, אלא כאדם ששירת בהן, איבד חברים, נפצע ונאלץ ללמוד מחדש כיצד לחזור לחיים רגילים.
לאחר תקופת השיקום עבר לקנדה, שם הקים עסק. לאחר מכן שב לישראל והחל ללמוד מדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, אך לא השלים את התואר, משום שפנה יותר ויותר לפעילות הסברתית. הוא השתתף גם בתוכנית LEAD20 למנהיגים צעירים מרחבי העולם במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, MIT. בתחום העסקי עבד בחברה למחקרי שוק והתקדם לתפקידי ניהול, בהם ניהול פרויקט וניהול תפעול, ובתיאור אחר של מסלולו אף הגיע לתפקיד מנכ"ל.
למען החברה הישראלית
המעבר המשמעותי הבא בחייו היה במשרד. חדאד, שכבר הצליח בעולם העסקי ועבד בתל אביב, החליט לעזוב את הקריירה העסקית. באחת ההתייחסויות שלו להחלטה הוא אפילו ציין בחצי חיוך כי ויתר יחד עם המשרה גם על מקום חניה נחשק בתל אביב. הסיבה, לדבריו, הייתה התחושה שהחברה הישראלית נסוגה במקום להתקדם.
חדאד הסתכל על היחסים בין יהודים לערבים וראה, לדבריו, פערים שמתרחבים, שנאה, גזענות ואנטישמיות שמתחזקות. המסקנה שלו הייתה שהרבה מן העוינות הזאת מתחילה בבורות. יהודים שמכירים ערבים רק באמצעות סטריאוטיפים וערבים שמכירים יהודים רק באמצעות דימויים עוינים יכולים להמשיך לפחד זה מזה כל עוד הם אינם נפגשים. לכן ביקש ליצור מסגרות שבהן המפגש עצמו יפרק את ההנחות המוקדמות.
במאי 2018 הקים את עמותת "ביחד – ערבים זה לזה", שמטרתה לקדם חיבור בין החברה הערבית לחברה הישראלית. בהנהלתה ובפעילותה השתתפו נשים וגברים, נוצרים, מוסלמים, בדואים ודרוזים. העמותה עסקה בחינוך, בחברה, בשילוב אזרחים ערבים ובתמיכה במתנדבים לשירות הלאומי-אזרחי, מתוך מטרה לחזק אצל צעירים תחושת שייכות וזהות ישראלית. חדאד עמד בראש העמותה ושימש כמנכ"ל שלה עד אוגוסט 2026.
הגישה של חדאד התבססה על מפגשים ישירים. הוא סיפר על אנשים שהודו בפניו כי הגיעו עם תפיסות גזעניות, יהודים שראו בכל ערבי טרוריסט או ערבים שראו בכל יהודי גזען, ורק לאחר מפגש ושיחה גילו כי המציאות רחבה יותר. לדבריו, גם הפעילות שלו ברשתות החברתיות חוללה תגובות דומות. הוא קיבל הודעות מיהודים שטענו כי שנאו ערבים עד שנחשפו לפעילותו, ומערבים ישראלים שכתבו כי תגובות של יהודים לפוסטים שלו סייעו להם להבין שלא כל היהודים רוצים לגרש אותם מן המדינה.
זיכרון השואה בערבית
אחד התחומים שבהם ביקש חדאד לצמצם את הפער בין החברות היה זיכרון השואה. בשנת 2019 יזם במסגרת "ביחד – ערבים זה לזה" פעילות "זיכרון בסלון" בחברה הערבית בישראל. באירוע שנערך בכסרא-סמיע נפגשו ערבים עם ניצולי שואה ושמעו מהם באופן ישיר על חוויותיהם. בעיניו של חדאד, עצם המפגש היה בעל חשיבות משום שהוא הכניס את זיכרון השואה למרחב שבו לא תמיד התקיים באופן בלתי אמצעי.
בשנת 2020, בזמן מגפת הקורונה, הועברו המפגשים לזום. התכנון המקורי היה לקיים שלושה מפגשים, אך הביקוש הביא לפתיחתם של שישה נוספים. בכל אחד מהם השתתפו יותר מ-50 בני אדם. ניצול שואה סיפר בעברית על שעבר עליו, דבריו תורגמו לערבית והדיון כולו התנהל בערבית.
חדאד המשיך ביוזמות דומות גם מחוץ לישראל. הוא היה מעורב בטקס יום השואה הראשון שהתקיים על אדמת מדינה ערבית, באיחוד האמירויות, ובטקס יום הזיכרון הראשון לחללי צה"ל בחברה הערבית, שנערך באתר הנצחה המוקדש לחיילים מן החברה הערבית שנהרגו בעת שירותם בצה"ל. הוא הוזמן גם לטקס יום השואה בפלורידה בשנת 2019, לטקס ביום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ונפגעי האיבה בשנת 2020 ולכנס השנתי של ארגון הקהילה הישראלית-אמריקאית, IAC, בדצמבר 2021.
אל חזית ההסברה הישראלית
לצד הפעילות הפנים-ישראלית פיתח חדאד קריירה נרחבת בהסברה. הוא הופיע בקולג'ים ובאוניברסיטאות ברחבי העולם, התראיין באנגלית ובערבית, נאבק בתנועת החרם BDS והציג בפני קהלים זרים את גרסתו למציאות הישראלית. העיקרון המוצהר שלו היה שהסברה איננה אמורה לצייר את ישראל כמושלמת. ישראל, לדבריו, ראויה גם לביקורת, אך הדרך שבה היא מוצגת בחלק מן העולם הערבי ובזירות אנטי-ישראליות רחוקה בעיניו מן המציאות.
אחד האירועים שהפכו אותו לדמות מוכרת במיוחד היה עימות טלוויזיוני עם פעיל BDS בדרום אפריקה, בזמן "שבוע האפרטהייד". המשרד לעניינים אסטרטגיים ביקש ממנו להגיע ולסייע לקהילה הפרו-ישראלית וליהודים המקומיים להתמודד עם הקמפיין. חדאד ניסח בעקבות העימות שלושה כללים להתמודדות עם פעילי BDS: להגיב מיד כאשר נאמר שקר ולא להמתין לסיום הטענה, לא לפחד מביקורת על ישראל משום שאין חברה מושלמת, ולגבות את הדברים בעובדות.
לאחר אותו ריאיון קיבל אחד ממנהיגי הקהילה היהודית שיחה מן ה-EFF, מפלגה פוליטית אנטי-ישראלית, שביקשה לפגוש את חדאד. למחרת נסע כ-45 דקות מחוץ ליוהנסבורג ונפגש עם מנהיגי המפלגה. הוא תיאר את המפגש כחוויה יוצאת דופן וטען כי בסופו הצליח להשפיע לפחות על חלק מתפיסותיהם ביחס לישראל.
גם בפריז נפגש עם בני הקהילה המוסלמית. שם, לדבריו, מצא את עצמו במצב אירוני: ערבי שסופג אנטישמיות. קיצונים מוסלמים ציירו צלב קרס על עלון שנשא את פרטי האירוע שלו וניסו למנוע את הופעתו. האירוע התקיים בסופו של דבר, ובמהלכו נשאל שאלות קשות. חדאד תיאר אותו כמפגש שפקח את עיניהם של משתתפים. לאחר מכן תוכנן שארגונו יארח משלחת מן הקהילה המוסלמית בפריז, אך התוכנית נעצרה בעקבות הקורונה.
חדאד אף הרצה לסטודנטים ישראלים שיצאו לחילופי סטודנטים בחו"ל, וניסה להכין אותם להתמודדות עם השיח בקמפוסים. באחת המצגות שלו הציג דברים שישראל נתנה לעולם: עגבניית השרי, התקן ה-USB ו-Waze, ובמרכז השקופית הוסיף את גַל גָּדוֹת. הבדיחה הקבועה הייתה ש"כנראה הדבר הכי טוב כאן הוא גל גדות".
מה רוצים ערביי ישראל?
חדאד ביקש במשך השנים לערער על ההנחה שהחברה הערבית בישראל רואה עצמה בראש ובראשונה כחלק מן הזהות הפלסטינית. הוא הצביע על סקרים שבהם הוצגו לערבים ישראלים אפשרויות שונות להגדרה עצמית: ישראלי, ערבי-ישראלי, ערבי או פלסטיני. לדבריו, יותר מ-75 אחוזים בחרו ב"ערבי-ישראלי" או "ישראלי", ורק שבעה אחוזים בחרו בהגדרה "פלסטיני".
בסקר נוסף נשאלו ערבים ישראלים אם יהיו מוכנים לוותר על זהותם הישראלית כדי להפוך לאזרחי פלסטין. יותר מ-20 אלף בני אדם השתתפו בו, ולמעלה מ-74 אחוזים השיבו כי לא יוותרו על זהותם הישראלית. סקר נוסף שאל מהם הנושאים החשובים ביותר שבהם על הפוליטיקאים לטפל. הסכסוך הישראלי-פלסטיני הגיע למקום האחרון, בעוד ביטחון, חינוך, תשתיות ושוויון דורגו בראש.
עבור חדאד הנתונים האלה חיזקו את הקו שאותו קידם במשך שנים: החברה הערבית בישראל מבקשת, לשיטתו, עתיד טוב יותר בתוך החברה הישראלית ולא בהכרח היפרדות ממנה. ההשתלבות הייתה בעיניו מטרה מרכזית, ולכן הרבה לדבר על שירות לאומי, ייצוג במוסדות המדינה, לימוד השפה הערבית בקרב יהודים והיכרות רחבה יותר בין החברות.
האו"ם, i24NEWS והרשתות החברתיות
במרץ 2021 הופיע חדאד בדיון במועצת האומות המאוחדות לזכויות אדם. איראן, קטר והפלסטינים האשימו את ישראל בכך שתוכנית החיסונים שלה גזענית, ולאחריהם קיבל חדאד את זכות הדיבור בשם ארגון UN Watch והשיב להאשמות. הופעתו השתלבה בקו שהפך כבר מזוהה איתו: שימוש בזהותו הערבית כדי להתעמת ישירות עם הטענה שישראל אינה יכולה להיות בית גם לאזרחיה הערבים.
אולי יעניין אותך
בישראל עצמה הופיע בתקשורת והתעמת לעיתים עם נציגים אחרים של החברה הערבית. הוא מתח ביקורת על מחאות נגד הפשיעה בחברה הערבית שבהן הונפו דגלי פלסטין. בעיניו, כאשר אזרחים ישראלים מפגינים נגד בעיות ישראליות ודורשים מן הרשויות הישראליות לפתור אותן, הדגל המתאים הוא דגל ישראל. הוא ביקר גם את ערוץ 13 לאחר שהוצגה בו קטגוריה שסיווגה פיגועים מסוימים כאירועים שנעשו ממניע אישי.
חדאד השתתף בדיוני ועדות ובכנסים בכנסת, בפעילות נגד החרם על ישראל ובדיונים על חופש הביטוי ברשתות החברתיות ועל חובתן של החברות למנוע תמיכה בטרור והסתה. הוא עסק גם במאבק באנטישמיות ובשיח שנאה באינטרנט וחזר על הטענה שיהודים בישראל צריכים להכיר טוב יותר את השפה הערבית, בין היתר כדי להבין את הדברים הנאמרים בעולם הערבי ובפלטפורמות דיגיטליות.
בין 2021 ל-2024 עבד ב-i24NEWS כשדרן בערבית ובאנגלית. הוא כתב גם טורים ב"ישראל היום" וב-TheMarker והפך לאושיית רשת עם קהל גדול בפייסבוק, בטוויטר, בטלגרם וביוטיוב. הוא פרסם סרטוני הסברה בעברית, באנגלית ובערבית, ותכנים שלו המשיכו להיות מופצים גם זמן רב לאחר פרסומם הראשוני. במהלך מבצע שומר החומות התראיין בגופי תקשורת ברחבי העולם ותכניו נחשפו למיליוני בני אדם.
לקראת הבחירות לנשיאות ישראל בשנת 2021 הביע תמיכה במִרְיָם פֶּרֶץ. הוא היה חבר בפורום "המסע לעמק השווה", יוזמה שנועדה לקדם דיאלוג סביב מחלוקות ופערים בחברה הישראלית. באפריל 2020 נכלל ברשימת 50 המשפיענים הפרו-ישראלים של Social Lite Creative, ובנובמבר נבחר לרשימת 40 המשפיענים למען ישראל באינטרנט מטעם סינדיקט החדשות היהודי, JNS.
בדצמבר 2021 קיבל את פרס "האור של ישראל" בטקס מטעם משרד החוץ הישראלי, לצד אישים נוספים שייצגו את ישראל בעולם באמצעות פעילות מקצועית וציבורית. ב-20 בדצמבר 2022 הוענק לו פרס בגין לשנת תשפ"ג, 2022, לצד דָּוִד עִבְרִי ועמותת "אור למשפחות".
בין קירוב לבבות לעימות פוליטי
המסר של חדאד לא נשאר לאורך השנים רק מסר פיוס. הוא תקף גם נבחרי ציבור ערבים שלטענתו מעודדים "בדלנות לאומית" ומעמיקים את הנתק בין החברה הערבית לבין המדינה והציבור היהודי. הוא התנגד לשמאל הלא-ציוני בישראל וטען כי ספג יותר גילויי גזענות מצד השמאל הרדיקלי מאשר מצד הימין הרדיקלי.
עם זאת, לפחות בשלב מוקדם יותר במסלולו הפוליטי והרעיוני, חדאד לא התנגד לפתרון שתי המדינות. בריאיון בערבית לערוץ אל-ערבייה, שנערך כחמש שנים לפני שהקטע חזר לכותרות באוקטובר 2026, הוא הביע תמיכה ברורה בהקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל. הוא קשר את האפשרות לשלום גם להשתלבות עמוקה יותר של ערביי ישראל בחברה ובמוסדות המדינה.
באותו ריאיון אמר שכל פעילותו נועדה גם למען החברה הערבית בישראל. לשיטתו אז, שיפור מצבן של נצרת, רהט ושפרעם והשתלבות ערבים ישראלים במוסדות הבכירים ביותר של המדינה יוכלו לאפשר להם בהמשך לדבר גם על "אחינו הפלסטינים בעזה ובגדה המערבית". הוא טען שכאשר אזרחים ערבים יהיו גאים בעת ובעונה אחת בערביותם ובישראליותם ויהפכו לחלק בלתי נפרד מתהליך קבלת ההחלטות בישראל, ניתן יהיה להתקדם לשלום.
אלא שבהמשך שינה חדאד את עמדתו. לדבריו, נקודת המפנה הייתה מבצע שומר החומות בשנת 2021. ההתפרעויות בערים המעורבות והחיבור שראה בין פלסטינים לבין ערבים בתוך ישראל גרמו לו להגיע למסקנה שהפתרון שבו תמך קודם לכן אינו נכון. אירועי 7 באוקטובר 2023, מבחינתו, חיזקו את השינוי.
7 באוקטובר והמסבירן של המלחמה
מאז 7 באוקטובר 2023 הרחיב חדאד מאוד את פעילותו ההסברתית. הוא פרסם סרטונים ותכנים בעברית, באנגלית, בערבית ובשפות נוספות, הופיע בתקשורת והציג את עמדתה של ישראל מול חמאס והג'יהאד האסלאמי. המועצה הציונית בישראל העניקה לו בעקבות הפעילות את אות "גיבורי העורף". הוא הופיע פעמים רבות גם באולפנים בישראל, ובהם חדשות 12, ולעיתים הציג סרטונים שהגיעו מן העולם הערבי.
עמדותיו נעשו באותה תקופה חריפות יותר. הוא קרא לישראל "לאמץ חלק מהמנטליות הערבית" ולהתנהל מול אויביה בעוצמה ובאכזריות. הוא כינה את האו"ם "הארגון הכי צבוע שיש" ואמר שהיה רוצה בעתיד להיות שגריר ישראל באו"ם, לייצג את המדינה ולנאום שם בערבית.
בינואר 2024 הפך לפרזנטור של עמותת "משאלת לב", המסייעת בהגשמת משאלות לילדים המתמודדים עם מחלות מסכנות חיים. באפריל אותה שנה הותקף לאחר עימות עם מפגינים פרו-פלסטינים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. במהלך 2024 נבחר להשיא משואה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל, וביוני הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אריאל.
ב-28 בנובמבר 2024 הופיע באוניברסיטת אוקספורד לצד מֻסְעַבּ חַסַן יוּסֻף. בדצמבר אותה שנה השתתף במסע הסברה בוונקובר שבקנדה והציג בפני קהל של כ-600 איש. ביוני 2025 תועד גם לצד שורדת השבי אֶמִילִי דַּמָארִי. לצד הופעותיו הופיעו סביבו דמויות נוספות מעולם ההסברה והתקשורת, ובהן אֶמִילִי שְרַיְדֶר, גַּי הוֹכְמַן, אַבִיה, צְבִי יְחֶזְקֵאלִי ועִידִית בַּר.
באוקטובר 2024 נפסק לטובתו פיצוי של 24 אלף ש"ח בתביעת דיבה שהגיש נגד הפעיל החברתי יוֹנִי שָׁקֵד, בעקבות טענות של שקד על עבודתו של חדאד בארגון אם תרצו.
אמילי שריידר והחיים האישיים
במאי 2021 התארס חדאד לאמילי שריידר, עיתונאית ופעילת הסברה ישראלית-אמריקאית ברשתות החברתיות ובעלת טור ב"ג'רוזלם פוסט". שריידר הופיעה לצדו גם בחלק מפעילויות ההסברה והזיכרון, ובהן משלחת של "ביחד – ערבים זה לזה" לאושוויץ-בירקנאו באפריל 2022.
באוגוסט 2023 הותקפו חדאד ובני משפחתו במטוס בדובאי על ידי ערבים ישראלים. התקיפה כללה קללות, גידופים ואלימות פיזית. עבור חדאד, שהפך בעיני תומכיו לדוגמה לערבי ישראלי ציוני ובעיני מתנגדיו לדמות שנויה במחלוקת, המחיר של העמדה הפומבית לא נותר רק בזירה הרעיונית.
הירי ביפו והמעבר משנה מורכבת לפוליטיקה
ב-30 ביולי 2025 התרחש אירוע מסוג אחר לחלוטין. במהלך ויכוח עם רוכב קטנוע באזור כיכר השעון ביפו ירה חדאד מאקדחו האישי. הנשק נתפס והוא נחקר במשטרה. חדאד טען כי הכדור נפלט מן האקדח שלא במכוון, והוא נשלח לחמישה ימי מעצר בית. בהמשך הוגש נגדו כתב אישום באשמת מעשה פזיזות ורשלנות בנשק. נגד רוכב הקטנוע הוגש כתב אישום בגין תקיפה.
באותה שנה יצא לאור ספרו הראשון, "תנו לי להסביר", בהוצאת ידיעות ספרים. הספר תאם כמעט באופן מילולי את התפקיד הציבורי שחדאד בנה לעצמו במשך שנים: האיש שמבקש להסביר את ישראל, את החברה הערבית שבתוכה ואת המקום שהוא מאמין ששתי הזהויות יכולות לתפוס באותו סיפור.
אך בשנת 2026 הגיע השינוי הגדול ביותר במסלולו הציבורי. לאחר שנים שבהן פעל מן החברה האזרחית, מן התקשורת ומזירת ההסברה, החליט להיכנס לפוליטיקה.
"ישראל אמיצה", "עמך ישראל" והשאיפה למשרד ההסברה
לקראת הבחירות לכנסת העשרים ושש רשם חדאד מפלגה חדשה בשם "ישראל אמיצה" מתוך כוונה להתמודד בבחירות. ב-24 באוגוסט 2026 הושלם רישומה אצל רשם המפלגות. אלא שכבר למחרת פורסם מהלך אחר: חדאד הוצב במקום השני ברשימת "עמך ישראל", בראשות עופר וינטר.
בכנס השקת המפלגה אמר חדאד כי הוא מבקש לפעול להקמתו מחדש של משרד ההסברה ולכהן כשר ההסברה. הוא הצהיר גם על רצונו להיות הערבי-ישראלי הראשון החבר בקבינט המדיני-ביטחוני. מי שבמשך שנים עמד מול ממשלות, מוסדות, עיתונאים וסטודנטים והסביר כיצד לדעתו צריך לדבר על ישראל, ביקש כעת לקבל מקום בתוך מוקד קבלת ההחלטות עצמו.
הצבתו במקום השני הייתה גם הכרזה פוליטית מצד וינטר. חדאד לא הובא לרשימה רק כאיש תקשורת או כמסבירן מוכר, אלא כדמות שאמורה, בעיני ראש המפלגה, לבטא מסר על מקומה של החברה הערבית בתוך המחנה הלאומי הישראלי. אלא שהמהלך הפוליטי הפך מיד את הארכיון של חדאד לרלוונטי מחדש.
הסרטון מאל-ערבייה חוזר
באוקטובר 2026 הופץ ברשת מחדש קטע מהריאיון הישן באל-ערבייה. בו נשמע חדאד אומר בצורה מפורשת כי הוא תומך במדינה פלסטינית לצד ישראל. עבור מועמד מספר שתיים ברשימה שמציגה קו המתנגד באופן נחרץ להקמת מדינה פלסטינית, הקטע הפך בתוך זמן קצר למוקד סערה. חדאד טען בתחילה שהקטע נערך באופן מגמתי כדי להכפיש אותו. אולם בתגובה מפורטת יותר הוא לא הכחיש כי בעבר אכן החזיק בעמדה אחרת. במקום זאת הסביר כי שינה אותה.
"לגבי מדינה פלסטינית כבר אמרתי את זה בעבר", כתב, והוסיף כי בשומר החומות, כאשר ראה לדבריו "את האיחוד של הפלסטינים עם ערבים מבפנים שמבעירים את הערים המעורבות", שינה את דעתו והבין שזה אינו הפתרון. באשר ל-7 באוקטובר אמר כי הוא מאמין שגם האחרונים שלא הבינו זאת קודם הבינו בעקבות המתקפה "מי באמת הפלסטינים".
חדאד הבהיר כי העמדה שהוא מחזיק בה כיום הפוכה לזו שאמר בריאיון הישן. "מדינה פלסטינית לא תקום", הצהיר. הוא הוסיף שגם בעקרונות המפלגה נקבע באופן מפורש כי "לא תקום מדינה פלסטינית בשטחי ארץ ישראל", ואף אמר: "נהפוך הוא, נפעל כדי להשיב אדמות לארץ ישראל".
הוא תקף את מי שניסה, בעיניו, להשתמש בדבריו הישנים כדי להציגו כתומך פלסטינים. לטענתו, אין בחברה הערבית אדם שנלחם בשנים האחרונות בפלסטינים ובזהות הפלסטינית כפי שהוא עושה. הוא הזכיר איומים על חייו, פתווה שהוצאה נגדו בעזה והתקיפה שלו ושל בני משפחתו. לדבריו, הפלסטינים רואים בו "משת"פ ובוגד" משום שההסברה שלו חושפת את מה שהוא מכנה השקרים שלהם לעולם.
עופר וינטר התייצב באופן חד משמעי לצדו. לדבריו, הוא קיבל הודעות מאנשים שדרשו ממנו "להיכנס" בחדאד, להדיח אותו ואף לזרוק אותו מן הרשימה. וינטר דחה את הדרישות האלה והזכיר את שירותו של חדאד בגולני, את פציעתו בלבנון ואת פעילותו ההסברתית. "עכשיו גם יוסף חדאד הפך להיות האויב של מדינת ישראל? תתביישו לכם", אמר. מבחינתו, העובדה שחדאד שינה את עמדתו אינה ראיה נגדו אלא דווקא לזכותו. "מי שלא שינה את עמדותיו אחרי ה-7 באוקטובר הוא בור וטיפש", הצהיר, כשברקע ציון שלוש שנים לטבח.
וינטר הוסיף כי אינו מעוניין ב"מלחמת ארכיונים". הוא שאל מי "התעורר על עצמו", מי שינה את תפיסתו ומי עדיין מחזיק במדיניות של הכנסת פלסטינים או מאות משאיות ביום לעזה. הוא השתמש במונח "בעלי תשובה" כדי לתאר את מי ששינו את עמדותיהם, ואמר כי מפלגתו אינה "זורקת אחים שלנו מתחת לגלגלים".
וינטר הסביר כי הציב את חדאד במקום השני ברשימה "כתיקון לחברה הישראלית". הוא אמר כי יש מי שמסתכלים על העבר, בעוד מפלגתו מבקשת ללמוד ממנו כדי לתקן את העתיד. באותה תגובה פרש גם את הקו המדיני שהוא מבקש לקדם: לא תהיה מדינה פלסטינית, לא ייכנסו משאיות לעזה, המפלגה תפעל להכרעה, להגירה מרצון, ל"חוק המשרתים" ולפירוק הפרוטקשן. את דבריו חתם בפנייה ישירה לחדאד: "יוסף אחי, תמשיך לפעול בכל הכוח למען ישראל, בדיוק כמו שאתה יודע לעשות".
"ערבי מחמד" או תשובה לשאלה ישראלית עמוקה יותר?
שירותו בגולני לא היה קריירה תקשורתית. הוא התנדב לצבא, פיקד על חיילים ונפצע קשה בלבנון שנים לפני שהפך לאושיית רשת. גם פעילותו בתוך החברה הערבית לא הסתכמה בהסברת ישראל ליהודים, אלא עסקה בשירות לאומי, בחיבור בין יהודים לערבים, בהבאת זיכרון השואה לחברה הערבית ובניסיון לבנות זהות ישראלית שאינה דורשת ממנו למחוק את הערביות שלו.
מצד שני, בשנים האחרונות התרחק חדאד מהדימוי של מי שניצב באמצע. התנגדותו לשמאל הלא-ציוני, הביקורת החריפה על נבחרי ציבור ערבים, השינוי ביחס למדינה פלסטינית, הביטויים התקיפים בזמן מלחמת חרבות ברזל ולבסוף ההצטרפות למפלגת ימין בראשות עופר וינטר מציבים אותו במקום פוליטי ברור יותר. מרגע שנעשה מועמד לכנסת, הוא כבר אינו רק מסבירן המספר לעולם על ישראל אלא פוליטיקאי המבקש להשפיע על המדיניות שלה.
דווקא משום כך, השאלה המעניינת סביב חדאד אינה רק אם הוא "מסבירן טוב". הקריירה שלו נוגעת בוויכוח עמוק בהרבה על משמעותה של ישראליות ערבית. במשך שנים הוא טען שערבי יכול להיות גאה בערביותו ובישראליותו בעת ובעונה אחת. הוא ניסה להציג שירות בצה"ל, השתלבות במוסדות המדינה, זיכרון השואה ומאבק באנטישמיות לא כהתכחשות לזהות הערבית, אלא כאפשרות אחרת שלה בתוך ישראל.
גם שינוי העמדה שלו בסוגיה הפלסטינית ממחיש את המתח. בעבר אמר שהיעד הסופי צריך להיות ישראל לצד פלסטין. כיום הוא מצהיר שמדינה פלסטינית לא תקום. שתי האמירות שייכות לאותו אדם. חדאד אינו מכחיש עוד את הראשונה, אלא טוען שהאירועים שחווה בין שומר החומות ל-7 באוקטובר הביאו אותו אל השנייה. השאלה אם זהו שינוי לגיטימי בעקבות המציאות, מעבר אידאולוגי אמיתי או התאמה למחנה הפוליטי שאליו הצטרף כבר שייכת לשיפוטו של הקורא.
במשך שנים עמד יוסף חדאד מול קהלים בעולם וניסה להסביר להם שישראל מורכבת יותר מן הדימויים שמודבקים לה. הוא דיבר כערבי וכישראלי, כנוצרי וכחייל גולני, כפצוע מלחמה וכפעיל חברתי. הוא ביקש לשבור את הדימוי שלפיו ישראליות וערביות הן בהכרח זהויות סותרות, ובה בעת תקף בחריפות את מי שבעיניו משתמשים בזהות הפלסטינית כדי לנתק את ערביי ישראל מן המדינה. המעבר לפוליטיקה משנה את המשוואה. מסבירן יכול להציג עמדה, להסביר אותה ולהתווכח עליה. פוליטיקאי נדרש גם לבחור, להצביע ולשאת באחריות לתוצאות. האיש שביקש במשך שנים להקים גשרים בין קבוצות בחברה הישראלית מבקש כעת להיות חבר כנסת, שר הסברה ואולי אף הערבי-ישראלי הראשון בקבינט המדיני-ביטחוני.
אפשר לראות בו "ערבי מחמד" שמספק למחנה מסוים את הדמות הערבית הנוחה לו. אפשר לראות בו דוגמה לישראליות שאינה תלויה במוצא אתני או בדת. אפשר להתנגד לעמדותיו החדשות, להעדיף דווקא את הדברים שאמר בעבר, או לחשוב שהמעבר שעשה הוא תוצאה טבעית של האירועים שעברו עליו ועל המדינה. דבר אחד קשה להכחיש מתוך הסיפור עצמו: יוסף חדאד הוא לא דמות שולית בוויכוח על היחסים בין יהודים לערבים בישראל. הוא הפך לאחד המשתתפים הפעילים והבולטים ביותר בו.
הסיפור של יוסף חדאד רחוק מלהסתיים. אם הקריירה שלו עד כה מלמדת משהו, הרי שהדיון על זהות, נאמנות והשתלבות בחברה הישראלית ימשיך ללוות אותו גם בזירה הפוליטית. אם הכתבה עוררה אצלכם מחשבה על הגבולות בין זהות לאומית, שינוי פוליטי והסברה, שתפו אותה והמשיכו לקרוא את הסיפורים שמרכיבים את החברה הישראלית.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
כל ההיסטוריה. כל שבוע. אצלכם.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
