תאמל״ק לי
במשך 33 ימים הפכה צפת לזירת ביזה, אונס, רצח והשפלה. קהילה יהודית עתיקה, שנחשבה לאחת המרכזיות בארץ ישראל, נותרה מרוסקת כמעט לחלוטין תחת מתקפה של פורעים מוסלמים ודרוזים בזמן מרד הפלאחים נגד שלטונו של אבראהים פאשא.
בשעות הבוקר של יום ראשון, ח' בסיוון ה'תקצ"ד, 15 ביוני 1834, החלו להישמע בצפת קולות שלא נשמעו בה קודם לכן. המון מוסלמי התקבץ ברחובות העיר, כשאליו מצטרפים פלאחים חמושים בכפריים שעלו מן הגליל, חגורי חרבות ורמחים. חלקם באו כדי לבזוז, אחרים כדי לנקום, ואחרים כדי לחזות בהתגשמות "נבואה" שהופצה במשך חודשים בשוקי העיר. בתוך זמן קצר נשברו דלתות הבתים ברובע היהודי, נשים הותקפו לעיני משפחותיהן, בתי כנסת הושחתו וספרי תורה נרמסו ברחובות.
באותם ימים הייתה צפת חלק מאיילט צידון של האימפריה העות'מאנית, אך בפועל נשלטה בידי מוחמד עלי המצרי ובנו אבראהים פאשא, לאחר כיבוש ארץ ישראל ב-1831. בעיר חיו כארבעת אלפים יהודים, לפחות מחצית מאוכלוסייתה, ובהם קהילות פרושים, חסידים, ספרדים ומוסתערבים. פרעות צפת התרחשו במהלך מרד הפלאחים בארץ ישראל בשנת 1834, בשעה שאבראהים פאשא נלחם בירושלים במורדים ונוצר חלל שלטוני בצפון הארץ. בתוך הוואקום הזה התפרצה אחת הפגיעות הקשות ביותר ביישוב היהודי בארץ ישראל במאה ה-19.
צפת ערב הפרעות
צפת הייתה מיושבת ביהודים במשך דורות רבים. עוד מהמאה ה-16 הפכה למרכז קבלי חשוב בעקבות תלמידיהם של חכמים כדוגמת רבי משה קורדובירו. במשך השנים נבנו בה בתי כנסת, בתי מדרש ובתי דפוס, והיא הייתה לאחד המרכזים הרוחניים הבולטים בארץ ישראל.
בשנות השלושים של המאה ה-19 חיו בעיר כארבעת אלפים יהודים. למרות התמיכה שקיבלו מהשלטון העות'מאני המרכזי, סבלו יהודי צפת לאורך השנים מהתנכלויות של שליטים מקומיים וממיסוי כבד. כבר בשנת 1628 השתלטו הדרוזים על העיר, בזזו את הקהילה ופגעו בה קשות. בעקבות אותה תקופה ירדה האוכלוסייה היהודית בעיר, ורבים עברו לחברון ולירושלים.
כאשר מוחמד עלי כבש את ארץ ישראל בשנת 1831 וסיפח אותה לשלטון המצרי, נדמה היה תחילה שמצבם של היהודים משתפר. החיים תחת שלטונו נתפסו בטוחים יותר מאשר תחת העות'מאנים. אולם השקט היה זמני בלבד. כבר בשנת 1833, כאשר אבראהים פאשא התקרב לצפת, שוב נבזז הרובע היהודי בידי דרוזים, אף שהתושבים הצליחו להימלט לפרברי העיר.
בשנת 1834 החליט השלטון המצרי להטיל מיסים חדשים ולהנהיג גיוס חובה לצבא המצרי בקרב הפלאחים הערבים. במקביל, פורקו רבים מהם מנשקם בידי נכבדים מקומיים. הצעדים הללו עוררו זעם רחב. ב-19 במאי 1834 פרץ המרד בשכם, ומשם התפשט במהירות לירושלים ולאזורים נוספים בארץ.
המורדים תקפו מוסדות שלטון, אך גם קהילות חלשות יותר. בירושלים נבזזה הקהילה היהודית, והשמועות על נסיגתו של אבראהים פאשא מירושלים הפיצו תחושת אנרכיה ברחבי הארץ.
צפת עצמה נפגעה קשות גם ברעידת האדמה של מאי 1834, זמן קצר לפני הפרעות. העיר הייתה מוחלשת, חלק ממבניה נהרסו, והקהילה היהודית התקשתה להתאושש.
מוחמד דמור וההסתה בשוק של צפת
בתחילת שנת 1834 החל להטיף בעיר חכם דת מוסלמי בשם מוחמד דמור. לפי העדויות שסופרו לנוסע האנגלי אלכסנדר ויליאם קינגלייק, דמור נהג לעמוד בשוק של צפת ולהסית נגד הקהילה היהודית. הוא טען כי ב-15 ביוני עתידים "המאמינים האמיתיים" לקום נגד היהודים ולנשל אותם מזהבם, כספם ותכשיטיהם.
קינגלייק, שביקר בצפת בשנת 1835 ושמע את הסיפורים מפי יהודים שניצלו מן הפרעות, כתב כי כאשר הגיע התאריך שקבע דמור, הופיע המטיף עצמו בין ההמונים כדי לוודא ש"נבואתו" תתגשם.
במקביל, לפי מקורות יהודיים, מושל העיר עצמו יעץ למוסלמים לבזוז את הקהילה היהודית העשירה. בתוך אווירת ההתמרמרות נגד השלטון המצרי, הפכה הקהילה היהודית ליעד זמין וחסר הגנה.
תחילת הביזה
ביום ראשון, 15 ביוני 1834, יום לאחר חג השבועות, החלה המתקפה. פלאחים חמושים עלו מכפרי הסביבה, מלווים בהמון מוסלמי מן העיר. הם פרצו אל הרובע היהודי, שדדו בתים, הכו את התושבים וגרשו אותם החוצה. עדויות התקופה מתארות כיצד נלקח כל חפץ שניתן היה לשאת, אפילו פריטים חסרי ערך. תיבות, ארגזים וחבילות נגררו מהבתים מבלי שנפתחו כלל.
הנזיר נאופיטוס מכנסיית הקבר הקדוש תיאר כיצד התרחשו באותם ימים מעשי ביזה דומים גם ברמלה, לוד, יפו, עכו וטבריה, אך בצפת הייתה הפגיעה קשה במיוחד. לדבריו, הפורעים שדדו "רכוש עצום" מן היהודים, כאשר איש אינו מסוגל להתנגד להם.
רבי יוסף שוורץ כתב שנים מאוחר יותר כי זעמם של הפורעים כלפי הקורבנות חסרי ההגנה היה "ללא גבול". לדבריו, הפורעים ידעו היטב שאבראהים פאשא שקוע באותה שעה בקרבות בירושלים ולכן לא יוכל להגיע לגליל.
אונס, השפלה והרס
העדויות מהפרעות קשות במיוחד לקריאה. יצחק פרחי תיאר כיצד גברים, נשים וילדים הופשטו מבגדיהם, נשדדו והוכו. חלקם ברחו לשדות שמסביב ונשארו עירומים "כחיות בר" עד שחלפה הסכנה.
״הנבלה הגדולה ביותר – חיפוש על גופן של הנשים כדי לבדוק אם לא החביאו כסף או זהב – נעשתה לעין כל וללא בושה.״
לדבריו, היהודים היו כה מפוחדים עד שלא ניסו להתנגד אפילו כאשר היה הדבר אפשרי. הוא תיאר כיצד נער מוסלמי בן עשר או שתים-עשרה נכנס לבתי יהודים וגזל את רכושם בזמן שבני הבית רק מביטים בו.
הרב ישראל משקלוב תיאר כיצד נשים נאנסו על קרעי ספרי תורה באחד מבתי הכנסת. בבית המדרש של הפרושים הוכו באכזריות זקנים וזקנות שחיפשו מחסה. חלק מן הרבנים, ובהם רבי אברהם דב אוירבך מאבריטש ורבי ישראל משקלוב עצמו, נשבו לצורך גביית כופר.
ספרי תורה רבים חוללו. רבי מנחם מנדל מקמיניץ סיפר כי כאשר הגיע יחד עם רבי שלום חייט אל בתי הכנסת כדי לנסות להציל את הכתבים הקדושים, גילו שהפורעים עשו מרצועות התפילין רצועות לשקים ולסוסים, מהטליתות אבנטים, ומקלף ספרי התורה נעליים.
השניים אספו יריעות ספר תורה פזורות ברחובות ולקחו אותן לקבורה.
הבריחה אל ההרים ועין זיתון
מאות יהודים נמלטו מן העיר. חלקם התחבאו במערות ובקברי צדיקים בכפר עין זיתון הסמוך. אחרים ברחו לשדות ולחורבות שבהרים. רבי יעקב ספיר, שהיה אז ילד בן שתים-עשרה, נמנה עם הפליטים שהגיעו לעין זיתון. הוא סיפר כי במשך שלושת הימים הראשונים לא היה להם כלל מה לאכול. במשך ארבעים יום הסתתרו בפחד מתמיד לחייהם. כאשר חזרו לעיר גילו שבתיהם רוקנו לחלוטין. לדבריו, "אפילו כדים קטנים, דלתות או חלונות לא נשארו."
מחנה הפליטים מחוץ לצפת מנה כשש מאות אנשים. חלקם שילמו לתושבי עין זיתון כדי שיסייעו להם. יהודים שהתחפשו למוסלמים נכנסו לעיר וחילצו פצועים.
בתוך העיר עצמה מצאו יהודים מסתור בחצר הנוצרים, שלא השתתפו בפרעות. הרב גרשון מרגלית, נשיא כולל החסידים, מסר לקאדי המקומי את כל כספי הכולל בתמורה למחסה לבני הכולל, וכך ניצלו מאות אנשים.
בהמשך גורשו חלק מן הפליטים גם ממקומות המסתור שלהם. רבי אברהם דב מאבריטש וסיעתו, יחד עם קבוצת פרושים שהסתתרה במקום המכונה "כרם", התבקשו לעזוב בידי הקאדי ולחזור אל החורבה שבה הסתתרו קודם לכן.
לילה על ההר
רבי מנחם מנדל מקמיניץ תיאר בזיכרונותיו לילה אחד שבו ברחה קבוצת יהודים אל חורבה גדולה על ראש הר. קודם לכן ניסתה הקבוצה לחזור לעיר, אך כאשר נכנסה לרחובות צפת ראו הפורעים את היהודים מן הגגות ואיימו לפגוע בהם. היהודים ברחו שוב, ורק לאחר שעות הגיעו אל חורבה הררית שבה העבירו את הלילה הקר והגשום. רבי מנחם מנדל כתב כי היה קשה להם לשמוע את קולות השמחה והצהלה של הבוזזים בעיר, שחגגו את השלל הרב שנטלו מן היהודים. לדבריו, "קול שמחתם נשמע למרחוק". הוא תיאר גם את אשר התרחש בחצרו של רבי יעקב הירש ממאהליב. אנשי החצר ניסו להתגונן באמצעות זריקת אבנים מן הגג, אך הפורעים ירו לעברם. "החכם הספרדי" נהרג, רבי יעקב הירש נפצע, ולאחר מכן פרצו הפורעים פנימה, שדדו את כל הרכוש, הפשיטו אפילו את בגדי המתים ואנסו את הנשים שהיו בחצר
ניסיונות ההצלה
לצד סיפורי הזוועה מופיעות בעדויות גם דמויות שניסו לסייע לנפגעים. רבנים כדוגמת רבי לייב כהן, רבי שלום חייט ומנדל מקמיניץ הסתובבו ברחובות למרות הסכנה כדי להחזיר ילדים לאמותיהם, לחלץ פצועים ולקבור את המתים.
רבי מנחם מנדל סיפר כי שילם לאחד מאנשי הקאדי כדי שילווה אותו ואת רבי שלום חייט אל העיר בניסיון להציל ספרי תורה. בדרכם חזרה אל ההר עצר אותם אחד הפורעים והצמיד חרב לצווארו של רבי שלום חייט תוך איום לערוף את ראשו. רבי שלום הזכיר לו כי נהג לתפור עבורו בגדים והתחנן על חייו. לבסוף עזב אותו האיש לנפשו.
באותו מסע שמעו השניים קול צעקה מתוך הרחוב. הם מצאו יהודי פצוע שוכב בתוך ערימת אשפה עד צווארו ואינו מסוגל ללכת. הם עזבו אותו כדי להביא עזרה. מאוחר יותר הועבר האיש על גבי חמור אל ההר, אך מת מפצעיו לאחר שלושה ימים.
הרס בתי הכנסת ובית הדפוס
הפגיעה במוסדות הדת והתרבות של הקהילה הייתה עצומה.
בית הדפוס של ישראל ב"ק, שהיה בית הדפוס העברי היחיד בארץ ישראל, נהרס לחלוטין. ספרים רבים שהיו בו הושחתו. רק שלוש שנים מאוחר יותר הצליח בית הדפוס לשוב לפעול. ישראל ב"ק עצמו נפצע ברגלו במהלך הפרעות ונותר צולע למשך כל חייו.
גם ספרים עתיקים נדירים אבדו. בין היתר הושמדו ספרים יקרי ערך שהיו שייכים לרב יצחק אבוהב הראשון מהמאה ה-14. בתי כנסת נהרסו, ספרי תורה חוללו, וחפצי קודש נבזזו או נשרפו.
דיכוי הפרעות
במשך יותר מחודש נמשכו מעשי הביזה והאלימות. רק ב-17 ביולי 1834, י' בתמוז ה'תקצ"ד, הגיעו לצפת כוחות חמושים שמנו כחמש מאות חיילים בפקודת אבראהים פאשא. לפי המקורות, הרשויות המצריות הוזעקו בעקבות שליח ששלח רבי ישראל משקלוב.
המורדים התכוננו להילחם בכוחות המצריים ואף לכדו יהודים שהסתתרו בגבעות כדי לאלץ אותם לסחוב תותחים אל המגדלים. אולם כאשר תוגברו הכוחות באלף לוחמים נוספים, נשבר כוחם של הפורעים והם נמלטו.
עם כניסת הצבא לעיר הורה מפקד הכוח ליהודים לשוב לבתיהם והבטיח שרכושם יוחזר להם. רבי יוסף שוורץ כתב כי המצרים עצרו רבים מן המוסלמים המכובדים בעיר ובסביבתה. חלקם הוצאו להורג בפומבי. לדבריו, כל יהודי שטען כי זיהה ערבי מסוים בין הבוזזים, גרם מיד למעצרו של האיש ולהלקאתו עד שהודה ומסר את השלל שברשותו.
אפילו ערבים עשירים ומכובדים נאסרו ונכבלו בשל עדויות של יהודים עניים. שוורץ כתב כי דבריו של יהודי נחשבו באותה עת "כשווים לפקודת הסמכות העליונה ביותר".
אבראהים פאשא הורה ליהודים להכין רשימה מדויקת של כל רכושם שנגנב או נהרס, כולל ערכו הכספי, ולהגיש אותה באמצעות הקונסולים האירופיים. שלושה עשר ממנהיגי הפורעים, יחד עם מושל העיר, נתפסו, נשפטו והוצאו להורג בתלייה בעכו. גופתו של מושל העיר הושלכה מחומות עכו.
לפי חקירותיו של לֶוֶוה, היקף הנזק עמד על 135,250 פיאסטרים. למרות מאמצי הקונסולים והקנסות שהוטלו על כפרי הסביבה, הצליחו היהודים לקבל בחזרה רק כשבעה אחוזים מערך הנזק שנגרם להם. רק חלק קטן מהרכוש הגנוב אותר והוחזר.
קהילת צפת לאחר האסון
כשהסתיימו הפרעות הייתה קהילת צפת הרוסה כמעט לחלוטין.
בתי מגורים נשרפו ונבזזו. ספרי תורה וחפצי קודש הושמדו. מאות נפצעו ורבים נותרו חסרי כל. אף שמספר ההרוגים המדויק אינו ידוע, מקורות שונים מציינים כי יהודים נרצחו במהלך הפרעות ורבים אחרים הוכו למוות או מתו מפצעיהם.
הרב נסים זרחיה אזולאי קבע את י' בתמוז כיום פורים מיוחד לזכר ההצלה. ברם, האסון של 1834 לא היה סופה של תקופת הסבל בצפת. בשנת 1837 פקדה את העיר רעידת אדמה קשה נוספת. לפי המקורות, ברעידות האדמה של 1834 ו-1837 נהרגו יחד כאלפיים נפשות מן הקהילה היהודית, וההרס הוביל גם להתפרצות מגפה קשה.
בשנת 1838, במהלך המרד הדרוזי נגד אבראהים פאשא, הותקפה צפת שוב. הדרוזים בזזו את העיר ב-4 ביולי, חמסו מן היהודים 150 כיסים שכל אחד מהם היה שווה 500 סטרלינג, ודרשו אלף כיסים נוספים. כאשר לא קיבלו את מבוקשם, תפסו את רבי אברהם דב מאבריטש ועינו אותו.
יהודי העיר ניסו לברוח, אך הדרוזים רדפו אחריהם והכו אותם בחרבות. חלק מתושבי העיר נמלטו למערות שבסלע עכברה. המושל המקומי, שנשבע קודם לכן להגן על היהודים, לא עשה דבר. לאחר מכן דרשו המוסלמים מן היהודים לחתום על מסמך המאשר כי הגנו עליהם, ואיימו שאם יסרבו, יסיתו נגדם את ערביי הסביבה.
באותם ימים שהה בצפת ד"ר אליעזר הלוי, מזכירו של משה מונטיפיורי. הוא ניסה לשכנע את רבי אברהם דב לעבור לחיפה, שבה היו קונסוליות רבות וגישה נוחה לים במקרה של בריחה. רבי אברהם דב השיב כי יעשה כרצון העדה, אך לדעתו אסור לנטוש את היישוב העתיק בצפת, מחשש שהערבים יפגעו בבתי הכנסת אם היהודים יעזבו.
דעיכתה של הקהילה
שורת האסונות הותירה את קהילת צפת מדולדלת וחלשה.
בשנת 1824 מצא רבי דוד דבית הלל בעיר כאלפיים משפחות יהודיות. אולם במפקד שערך משה מונטיפיורי בשנת 1839 נמצאו בעיר רק 1,357 יהודים. בשנת 1840, בכסלו תר"א, פרצה בצפת מגפה נוספת שבה מתו רבים מיהודי העיר, ובהם רבי אברהם דב מאבריטש.
כך הסתיימה אחת התקופות הקשות בתולדות הקהילה היהודית בגליל. במשך מעט יותר מחצי עשור חוותה צפת רעידת אדמה, ביזה, מרד, רעב, מגפה והתפוררות חברתית. קהילה שהייתה מרכז רוחני חשוב בארץ ישראל נותרה פצועה, ענייה ומצומצמת בהרבה מכפי שהייתה קודם לכן.
ובכל זאת, יהודי צפת שבו אל בתיהם החרבים פעם אחר פעם. הם אספו יריעות ספר תורה מרחובות העיר, קברו את מתיהם, שיקמו בתי כנסת והמשיכו לקיים חיים יהודיים בעיר למרות הכול. סיפורי הפרעות נותרו בזיכרונותיהם של הניצולים, בספרי הזיכרונות ובאיגרות ששלחו לעולם היהודי.
בתום 33 ימי האימה שעברו על צפת בשנת 1834 נותרה קהילה עתיקה ומרכזית בארץ ישראל כשהיא מרוסקת, פצועה ומפוזרת לכל עבר. בתים נחרבו, בתי כנסת חוללו, ספרי תורה הושחתו, ומשפחות שלמות מצאו עצמן בין הריסות עיר שהייתה פעם מרכז רוחני וקהילתי מהחשובים בגליל. מתוך ההרס הזה נותרו רק עדויות של ניצולים, זיכרונות חרוכים ותיאורים מצמררים שממשיכים לספר את סיפורם של אותם ימים.
חומר מעשיר לקריאה
״שערי ירושלים״ מאת משה ריישר, 1868.
״פאת השולחן״, מאת ישראל משקלוב, 1836.
המשיכו לגלות את הסיפורים שמאחורי האירועים, לעיין בפרקי ההיסטוריה הנוספים באתר, ולשתף את הכתבה כדי שסיפור פרעות צפת 1834 לא יישכח.
