תאמל״ק לי
בסמטאותיה הצרות והצפופות של רצועת עזה, במעמקי רשת המנהרות התת-קרקעיות ומעל פני השטח, המצוד המודיעיני והצבאי אינו פוסק לרגע. לאחר שחוסל המחבל עז א-דין אל חדאד, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס ומהבכירים האחרונים שתכננו את טבח ה־7 באוקטובר, נותרו בשטח שתי דמויות מפתח מרכזיות בלבד. השניים הללו, שחמקו פעם אחר פעם מטילי חיל האוויר ומפעולות סיכול ממוקדות, מרכזים בידיהם כעת את מה שנותר ממנגנוני המודיעין, הלוגיסטיקה, החבלה והפיקוד של ארגון הטרור.
מוחמד עודה: הצל החשאי של מטה המודיעין
מוחמד עודה, או בתעתיק המדויק מחמד עודה, הוא חבר במועצה הצבאית וראש מטה המודיעין של ארגון הטרור חמאס ברצועת עזה. בעולם שבו מפקדי טרור נוהגים לעיתים קרובות להתפאר בפועלם או להופיע בסרטוני תעמולה, עודה מייצג קו אחר לחלוטין. מעט מאוד ידוע על עודה והוא נחשב לדמות חשאית ביותר, הפועלת הרחק מאור הזרקורים ומקפידה על מידור קפדני.
החשאיות הזו נסדקה באופן פומבי במהלך מלחמת חרבות ברזל. ב-4 בספטמבר 2025 פרסם דובר צה"ל תמונה של מוחמד עודה, כשהיא מוצבת לצד תמונותיהם של מוחמד דף, אבו עוביידה וראפע סלאמה. שלושת האחרונים כבר נהרגו על ידי צה"ל בסיכולים ממוקדים במהלך המלחמה, ואילו לצד תמונתו של עודה נכתב מסר ברור וישיר מטעם הצבא: "מוחמד עודה נותר בחיים – ועוד נגיע אליו". הניסיונות להגיע אליו אינם חדשים; על פי דיווחים שונים בכלי תקשורת ערביים, עוד קודם לפרסום התמונה, ישראל ניסתה להתנקש בחייו של ראש המודיעין במהלך מלחמת חרבות ברזל, אך הוא הצליח להינצל.
התפקידים המבצעיים שמוטלים על כתפיו של עודה הלכו והתרחבו ככל שהלחימה נמשכה ומפקדי הארגון חוסלו זה אחר זה. ב-10 בספטמבר 2025 דיווח העיתון הסעודי א-שרק אל-אווסט כי מוחמד עודה, ששימש עד אז כראש המודיעין, מונה לתפקיד נוסף בעל חשיבות אסטרטגית עליונה. על פי הדיווח בעיתון הסעודי, הוא החליף בתפקיד מפקד חטיבת צפון רצועת עזה את אחמד ע'נדור, שנהרג על ידי כוחות הביטחון של ישראל בנובמבר 2023. המינוי המאוחר הזה, שהגיע חודשים ארוכים לאחר חיסולו של ע'נדור, מעיד על הלחץ שבו מצוי הארגון ועל הפיכתו של עודה לאחד הנדבכים המרכזיים שנותרו במועצה הצבאית של חמאס.
עימאד עקל: מהחיסול הפוליטי ברחובות עזה ועד למערך העורף
הדמות המרכזית השנייה שנותרה בצמרת היא עימאד עקל, או בתעתיק המדויק עמאד עקל. עקל משמש כראש מערך העורף של חמאס, והוא פעיל בכיר ביותר בזרוע הצבאית של הארגון. מעבר לתפקידו הפיקודי במערך העורף, עקל משמש בתפקידו כאיש חבלה בכיר, והוא מסייע רבות באימון והכנת אמצעי לחימה עבור אנשי ועדות ההתנגדות העממית, פלג טרור הפועל בתיאום הדוק עם חמאס ברצועה.
ההיסטוריה המבצעית של עימאד עקל עקובה מדם ומפותלת, והיא נפרסת על פני למעלה משני עשורים של פעילות טרור, חבלה ועימותים פנימיים בתוך הרצועה.
רצח מפקד משטרת המהומות
תולדות חייו של עימאד עקל רוויים באירועים דרמטיים המשקפים גם את מאבקי הכוח הפנימיים ברצועת עזה לפני השתלטות חמאס. ב-9 באוקטובר 2002 עמד עקל בראש חוליית מחבלים שביצעה חיסול פוליטי פנימי מהדהד. היעד היה ראג'ח אבו אל-יחיא, גבר בן 47, שכיהן כמפקד המשטרה לפיזור מהומות בעזה.
באותו יום נסע אבו אל-יחיא במכוניתו יחד עם שומרי ראשו ברחובות העיר עזה. כאשר הגיעה המכונית לאחד הצמתים הומי האדם בעיר, פתחה לפתע קבוצה של רעולי פנים בירי מאסיבי לעבר כלי הרכב. מפקד המשטרה נפגע אנושות ונהרג מייד, ואילו שומרי ראשו שחטפו את אש התופת נפצעו. גופתו של אבו אל-יחיא הועברה לבית החולים שיפא בעזה.
כדי לבצע את המשימה באין מפריע ולהטעות את עוברי האורח, אנשי החוליה של עימאד עקל לבשו מדים של מנגנוני הביטחון הרשמיים, וליתר דיוק מדים של הביטחון הלאומי הפלסטיני ושל המודיעין הצבאי. לאחר שנודעה זהות המבצעים, דרשה המשטרה הפלסטינית מהארגון להסגיר לידיה מייד את אנשי החוליה, ובראשם את עימאד עקל עצמו.
על ההתנקשות הזו נטלו אחריות בני חמולת עקל. הרקע לרצח היה נקמת דם משפחתית ואידיאולוגית: אחד מבני החמולה היה אחד מששת הרוגים שנורו למוות על ידי שוטרים פלסטינים סמוך לאוניברסיטה האיסלאמית. אירוע הירי ההוא התרחש כאשר כוחות המשטרה הפלסטינית פיזרו בכוח הפגנת תמיכה באוסאמה בן לאדן ובארגון אל-קאעידה, שנערכה בעקבות פיגועי 11 בספטמבר בארצות הברית. בני משפחת עקל טענו בזעם כי הרשות הפלסטינית בחרה להתעלם מרצח המפגינים, לא הגיבה לאירוע כלל, ולא טיפלה בנושא, ולכן הם לקחו את החוק לידיהם ופגעו במפקד המשטרה באמצעות החוליה של עימאד עקל.
טילים במרכז עזה: ניסיון החיסול של שנת 2003
שנה בלבד לאחר מכן, הפך עקל בעצמו ליעד לחיסול, הפעם מצד ישראל. ב-20 באוקטובר 2003 נעשה ניסיון לחסל את עימאד עקל בלב העיר עזה. מסוקי קרב של צה"ל שיגרו טילים מדויקים אל עבר טנדר מסוג פז'ו שנע במרכז עזה. ברכב נסעו באותה עת שני בכירים בזרוע הצבאית של חמאס, יחד עם נהג הרכב. שלושת הנוסעים הללו נהרגו מעוצמת הפגיעה של הירי.
מעוצמת הפיצוץ הראשוני בתנאי הרחוב הצפופים נפצעו 11 בני אדם, בהם חמש נשים ושני ילדים. מקורות פלסטיניים רשמיים מיהרו למסור כי המכונית שהותקפה אכן הייתה שייכת לפעיל חמאס עימאד עקל, אולם הוא עצמו לא שהה בה ולא נהרג.
הדרמה המשיכה להתפתח שניות לאחר מכן. אל הרכב הבוער וההרוס חשו עשרות פלסטינים מסקרנים, ואליהם הצטרפו צוותי רפואה שהוזעקו למקום כדי לטפל בנפגעים. בעוד ההמון מתקהל סביב הפז'ו הפגועה, ירו מסוקי חיל האוויר שני טילים נוספים אל אותה נקודה. מהירי השני הזה נהרגו 5 אזרחים נוספים, בהם רופא שהגיע להגיש עזרה, וכ-50 בני אדם נפצעו בדרגות פציעה שונות. עקל חמק מהמקום ללא פגע.
הפעילות המבצעית של עקל נמשכה לאורך השנים, כשהוא מקפיד לפעול גם מאחורי הקלעים של פלגים אחרים. בין היתר, עימאד עקל היה מעורב באופן ישיר בניסיון הפיגוע הגדול במעבר קרני, שהתרחש ב-26 באפריל 2006. הפיגוע ההוא הוצא לפועל על ידי חוליית מחבלים חמושה שהשתייכה לפלג ועדות ההתנגדות העממית מעזה, תחת פיקודו הישיר של מומתאז דוע'מוש, כאשר עקל סיפק את המעטפת והתמיכה המבצעית הדרושה.
מבצע עופרת יצוקה: הפגזת הבתים ומחסני האמל"ח
העימות הישיר הבא של עימאד עקל עם חיל האוויר התרחש בינואר 2009 (כשחלק מהדיווחים הפלסטיניים ציינו בטעות את השנה כ-2008), בעיצומו של מבצע עופרת יצוקה. היה זה היום השביעי למבצע, תקופה שבה צה"ל הדגים באופן ברור כי אינו מהסס לפגוע בבכירי ארגון הטרור בתוך בתיהם, כחלק מלחץ מאסיבי על הנהגת חמאס.
בצהרי יום שישי, 2 בינואר 2009, הפציץ חיל האוויר הישראלי את ביתו של עימאד עקל, הממוקם במחנה הפליטים נוסייראת שבמרכז הרצועה. צה"ל תקף את המבנה לאחר שהתברר כי המקום שימש בפועל כמחסן גדול לאמצעי לחימה של הארגון. עקל עצמו לא שהה בביתו בעת התקיפה ולכן לא נפגע גם הפעם, אך מעוצמת הטילים נהרגו במקום שלושה מחבלים. מיד לאחר פגיעת הטיל הראשונית, נשמעו בתוך המבנה המרוסק פיצוצי משנה עזים ומתמשכים, המעידים ככל הנראה על חומרי הנפץ הרבים, הרקטות או התחמושת שהיו מוחבאים בתוך המבנה.
במקביל לתקיפת ביתו של עקל בנוסייראת, פעל חיל האוויר בעוצמה גם בגזרות אחרות ברצועה באותו יום שישי:
בחאן יונס:** מקורות פלסטיניים ברצועת עזה דיווחו כי כלי טיס ישראלי ירה טיל שפגע במבנה בחאן יונס וגרם למותם של שלושה בני משפחה אחת, שלושתם ילדים. בצה"ל טרם אישרו את הדיווח המדובר באותה שעה. לאחר מכן בעיר עזה חיל האוויר תקף את ביתו של עאטף עדוואן, דמות פוליטית שכיהנה בעבר בתפקיד השר לענייני אסירים בממשלת חמאס. מתקיפה זו לא דווח על נפגעים.
זמן קצר לאחר מכן, טענו הפלסטינים כי חיל האוויר שב ותקף מנהרות הברחה על ציר פילדלפי, בגבול שבין רצועת עזה למצרים. בצה"ל אישרו את הדיווח המבצעי הזה והסבירו כי חמש מנהרות שונות הותקפו והושמדו באותו גל תקיפה. אלא שזה לא נגמר גם, מטוסי קרב של חיל האוויר תקפו את ביתו של פעיל טרור בשם מוחמד מעתוק בג׳בליה. בצה״ל הבהירו לאחר התקיפה כי ביתו של מעתוק שימש באופן פעיל לאחסון אמצעי לחימה, ואף הוקמו בתוכו מעבדה מורכבת לייצור אמצעי לחימה ופתח של מנהרת טרור.
בשולי הדברים: הבכירים שמעמדם שודרג
בתוך הוואקום המדמם שהותירו החיסולים בצמרת, החלו לצמוח מתוך ההריסות שלוש דמויות שמעמדן שודרג כמעט מכורח המציאות. הם מפקדי שטח ששרדו לא רק את הפגזות צה"ל, אלא גם את הצהרות החיסול הרשמיות שלעיתים התבררו כחלוציות מדי, והפכו במו ידיהם לרוחות רפאים המנהלות את השטח.
הראשון שבהם הוא חוסיין פיאד, מפקד גזרת בית חאנון, שבידיו הופקדו ניהול ותיאום הכוחות המקומיים באזור המותקף. בחודש מאי 2024 מיהר דובר צה"ל להכריז על מותו, אלא שלקוסמולוגיה העזתית חוקים משלה; בינואר 2025 הופיע פיאד בצפון הרצועה, חי ונושם, כשהוא מנפק אמירה אירונית ומלנכולית על מושג הניצחון: "כשהחזק לא משיג את מטרותיו – הוא מובס", טען אל מול המצלמות, "בעוד החלש, שהצליח למנוע את הגשמת המטרות הללו – הוא המנצח".
לצידו בשרשרת השורדים ניצב הית'ם אל-חוואג'רי, האיש שעל כתפיו הונח גורלו של גדוד מחנה הפליטים א-שאטי. גם בעניינו של חוואג'רי נאלץ צה"ל לחזור בו מקביעת החיסול המקורית, הודאה כואבת שהפכה מוחשית כשהתברר כי חוואג'רי היה זה שפיקד בפועל על אחד הרגעים המצמררים של הלחימה: מסירתו של החטוף קית' סיגל בנמל עזה, בפברואר 2025.
את השלישייה חותם נאפז סביח, מפקד גזרת דראג' תופאח, המייצג את העומק ההיסטורי של התנועה. סביח, מי שבעבר פיקד על יחידת הפיקוח הצבאי של גדודי עז א-דין אל-קסאם והיה לאיש סודו של הרמטכ"ל המיתולוגי אחמד ג'עברי, גורר עימו היסטוריה ארוכה של דם ומרדפים. שמו נקשר עוד בשנות התשעים הרחוקות כמבוקש של השב"כ וצה"ל, בין היתר בשל מעורבותו בתכנון פיגועי ההתאבדות הקטלניים בקו 18 בירושלים בשנת 1996. כעת, עשורים לאחר מכן, הוא מוצא את עצמו שוב בקו הראשון, מנווט את מה שנותר מגדודי חמאס בצפון הרצועה.
צל החיסולים בעזה: מקרה המבחן של ניזאר ריאן
הלחץ הצבאי הכבד על עימאד עקל ועל מוחמד עודה מובן טוב יותר על רקע החיסול הדרמטי שהתרחש יום אחד בלבד לפני הפגזת ביתו של עקל. ב-1 בינואר 2009, חוסל בכיר חמאס ניזאר ריאן, בתקיפה מאסיבית של חיל האוויר על ביתו שבצפון הרצועה.
על פי הדיווחים הרשמיים, בתקיפת הבית נהרג ריאן עצמו, ויחד איתו נהרגו שתיים מנשותיו, שבעה מילדיו וחמישה פלסטינים נוספים. גורמים ביטחוניים ששוחחו עם אתר ynet סיפרו כי בתוך הבית עצמו היו מוקדי טרור משמעותיים: נהרסו שם מחסן תחמושת גדול, חמ"ל תקשורת מרכזי ופתח של מנהרה מבצעית. לפי דיווחים נוספים, בתקיפה הכוללת נהרגו תשעה בני אדם נוספים ו-25 בני אדם נפצעו.
ריאן נחשב לאחד מהאנשים הקיצוניים והאכזריים ביותר בתנועת חמאס כולה. הוא שימש כאחד מאנשי הקשר המרכזיים והחשובים ביותר בין הדרג המדיני בתנועה לבין הדרג הצבאי של גדודי עז א-דין אל-קסאם. קיצוניותו לא הייתה רק רטורית; ריאן שלח את בנו שלו לבצע את פיגוע ההתאבדות הרצחני בהתנחלות אלי סיני באוקטובר 2001, פיגוע שבו נרצחו שני אזרחים ישראלים. מעבר לכך, הוא היה אחד מהמארגנים והמתכננים המרכזיים של הפיגוע המשולב בנמל אשדוד בשנת 2004, שבו נרצחו עשרה ישראלים.
המצוד ההיסטורי אחר בכירי חמאס, שהחל עוד בימי רנטיסי וריאן, נמשך בעוצמה מלאה אל תוך מלחמת חרבות ברזל. עם חיסולו של עז א-דין אל חדאד ומרבית מתכנני טבח השבעה באוקטובר, עיניהם של גופי המודיעין הישראליים נותרות נשואות אל עבר שני היעדים האחרונים בצמרת הצבאית: ראש מטה המודיעין ומפקד הצפון מוחמד עודה, וראש מערך העורף והמחבל עימאד עקל. ההיסטוריה של הרצועה מלמדת כי בעולם התת-קרקעי של עזה, הזמן עבור מי שנותרו בצמרת הולך ואוזל.
אם עולם ההיסטוריה הצבאית והמצוד המודיעיני מרתק אתכם, אנו מזמינים אתכם להמשיך ולצלול בארכיון ביון וריגול באתר ולהצטרף לקהילת הקוראים המתפתחת שלנו.
