"שוד המאה", נקמת מראדונה והדרמה של בקהאם… • לעתים פוליטיקה וספורט השתלבו לפקעת של נקמה נצחית וזיכרונות עזים.
ונדמה שאף יריבות כדורגל אחרת לא מחברת כל כך הרבה רבדים שונים כמו המאבק בין אנגליה לארגנטינה. במשחק אחד משתלבים היסטוריה קולוניאלית, מלחמה, פוליטיקה, זהות לאומית, נקמה ספורטיבית, רפורמות שיפוט וסטריאוטיפים תרבותיים. הרמה כה גבוהה שמאז 2005 הנבחרות סירבו למשחקי ידידות, מכיוון שקיים סיכון גבוה מדי למהומות ביציעים ופציעות קשות במגרש.
הדימוי הברור ביותר ובו זמנית הכרזה של טירוף חצי הגמר הקרוב במונדיאל 2026 הוא השיר La cuarta estrella ("הכוכב הרביעי"), שלאחר הניצחון ברבע הגמר על שווייץ (3:1, בהארכה) בוצע על ידי שחקני נבחרת ארגנטינה. זה נשמע כמו מניפסט ישיר: "אני רוצה לראות כוכב רביעי, זורח על החולצה, אני ארגנטינאי מהעריסה ועד הקבר. למען מאלווינס [פוקלנד], למען דייגו, למען הטורניר האחרון של ליאו!"
יריקה בפרצופו של סגן נשיא פיפ"א, זריקת תפוז בפרצופו של שוטר
כל תרבות הכדורגל של ארגנטינה בנויה על פרדוקס: אומה שרואה באנגליה את האויב הגיאופוליטי המרכזי שלה, הפכהמשחק שהובא לפני מאה וחצי לבואנוס איירס על ידי מהגרים בריטים לפולין דת של ממש. הארגנטינאים בנו אצטדיונים והקימו את מועדוני הספורט הראשונים כאשר החותם הבריטי מוטבע לנצח בשמות הקבוצות הארגנטינאיות המרכזיות.
קחו למשל את "ניואלס אולד בויז" (המועדון שבו התחילו דייגו מראדונה וליונל מסי). הוא הוקם בשנת 1903 ונקרא על שמו של המחנך האנגלי אייזק ניואל, בעוד מועדון "ריבר פלייט" שאל את שמו מהקרטוגרפיה האנגלית, כי כך בדיוק תרגמו מלחים בריטים לשפתם את ההידרונים של הנהר המקומי ריו דה לה פלטה (River Plate).
"בוקה ג'וניורס", "ראסינג קלאב", "ארגנטינוס ג'וניורס" גם הם מועדונים עם שורשים בריטיים. יותר מזה, בחברה הארגנטינאית היה קיים זמן רב פולחן של הג'נטלמניות הבריטית. בספרדית המקומית, המחמאה הגבוהה ביותר לכנות ונאמנות למילה של אדם הייתה במשך זמן רב הביטוי Palabra de inglés ("מילה של אנגלי"). זה נתפס כמטבע לשון טבעי לחלוטין, מכיוון שהאנגלים שלטו ברכבות, בבנקים ובייצוא הבשר, ומילת הסוחר שלהם באמת הוערכה כמשקלה בזהב.
אלא שמאז אמצע המאה ה־20, במקום הכבוד ההדדי באה איבה גלויה. נקודת האל-חזור המרכזית הייתה מונדיאל 1966. בדקה ה-35 של רבע הגמר אנגליה–ארגנטינה, השופט הגרמני רודולף קרייטליין הרחיק את קפטן הדרום אמריקאים, אנטוניו ראטין. רשמית זה קרה בגלל "תוקפנות מילולית", למרות ששניהם לא שלטו בשפה משותפת והשופט הסתמך אך ורק על הבעת הפנים והטון של הכדורגלן. מכיוון שב-1966 כרטיסים צהובים ואדומים עדיין לא היו קיימים (הם הוכנסו בדיוק לאחר השערורייה הזו, כדי לפתור את בעיית מחסום השפה), השופט פשוט הורה לראטין בידו אל עבר היציעים. הארגנטינאי סירב לעזוב: שמונה הדקות הבאות הפכו לתיאטרון אבסורד ועוררו שערורייה דיפלומטית.
אנטוניו סירב בתוקף לעזוב את המגרש, ודרש לספק לו מתורגמן כדי לערער רשמית על החלטת השופט. כדי לפתור את המצב, לא רק מאמנים אלא גם בכירים בפיפ"א, וכן פרשי משטרה, נאלצו לעלות על הדשא של "וומבלי". כאשר הקפטן הזועם של הארגנטינאים הלך לבסוף אל חדר ההלבשה, הוא ערך מספר פעולות מחאה הפגנתיות, שנכנסו לנצח להיסטוריה של הכדורגל. כשעבר ליד דגל הקרן, שעליו היה מצויר הסמל הבריטי, הכדורגלן מעך וקימט אותו בהפגנתיות בידו, ובדרך לחדר ההלבשה התיישב היישר על השטיח האדום המפואר, שנפרש באצטדיון במיוחד עבור המלכה אליזבת השנייה. ממנו נאלצו להרחיק את הכדורגלן המתנגד בכוח, תחת פחיות בירה שעפו מהיציעים.
לאחר המשחק, שבו אנגליה ניצחה בתוצאה 1:0, – עד היום טוענים הדרום אמריקאים שהשער של ג'ף הרסט הובקע מעמדת נבדל – חדר ההלבשה והמנהרה הפכו לאזור קרב. הארגנטינאים מיהרו אל השופט: המגן רוברטו פריירו דחף אותו בחוזקה, והקשר ארמינדו אונגה ירק בפרצופו של סגן נשיא פיפ"א, הארי קבאן ומאוחר יותר השחקנים קיבלו השעיה משלושה משחקים.
בנוסף, חפצים זרים עפו לעבר השוטרים כאשר אחד השוטרים חטף תפוז בפרצופו. במסיבת העיתונאים כינה המאמן האנגלי, אלף רמזי, את הנבחרת היריבה "חיות", בעוד שהעיתונות הארגנטינאית כינתה את המשחק "שוד המאה".
המלחמה והקסם של מראדונה
רמת השנאה ההדדית עלתה משמעותית רק שנתיים לאחר מכן, כאשר בקרב על הגביע הביניבשתי ב־1968 התעמתו "אסטודיאנטס" ו"מנצ'סטר יונייטד". בבואנוס איירס הארגנטינאים ערכו לאנגלים קבלת פנים קשה: הם ירקו על השחקנים במנהרה, ועל המגרש ארגנו טבח של ממש וציד אחר מנהיג "יונייטד", בובי צ'רלטון שבסופו של דבר תפרו לו את הראש. המארחים ניצחו 1:0 ובמשחק הגומלין המשיכו להשתמש באותה טקטיקה של הפחדה ופרובוקציות. התוצאה הייתה קטטה בין ג'ורג' בסט לחוסה מדינה, שהסתיימה בהרחקה הדדית. המפגש הסתיים בתיקו 1:1 והביא את התואר ל"אסטודיאנטס". הארגנטינאים התכוונו לערוך הקפת ניצחון ב"אולד טראפורד", אבל האוהדים לא אפשרו זאת: מהיציעים עף ברד של מטבעות, בקבוקים, אבנים ועגבניות.
שיא העימות היה מלחמת פוקלנד בשנת 1982 על השליטה באיים בדרום האוקיינוס האטלנטי.
קראו גם על מלחמת פוקלנד
הסכסוך, שהסתיים בתבוסת ארגנטינה, נמשך 74 ימים וגבה את חייהם של 649 אנשי צבא ארגנטינאים ו-255 בריטים. "הדבר המעניין ביותר הוא שכאשר טסנו לספרד למונדיאל, בטלוויזיה אמרו שארגנטינה ניצחה במלחמה", סיפר המגן הארגנטינאי אלברטו טרנטיני. "אבל כעבור כמה ימים המציאות הקשה הכתה בנו. למרבה הצער, המדינה שלנו הונהגה על ידי נשיא פושע… ארגנטינה לא הייתה צריכה להשתתף בטורניר ההוא".
הקושי הגדול ביותר נפל על הארגנטינאים של "טוטנהאם", אוסוולדו ארדילס וריקרדו וייה. בימים הראשונים של הסכסוך נהרג בן דודו של אוסוולדו, הטייס הצבאי חוסה ארדילס, שמטוס הקרב שלו מסוג מיראז' הופל על ידי הבריטים. בגלל הלחץ הפסיכולוגי ושריקות הבוז מהיציעים, השניים עזבו את אנגליה ויצאו להשאלה. באותה תקופה ממשלת מרגרט תאצ'ר דרשה להשעות את ארגנטינה ממונדיאל 1982, אך ספרד המארחת חסמה את היוזמה בשל סכסוכים משלה עם לונדון סביב גיברלטר.
באווירה כזו, רבע הגמר בין אנגליה וארגנטינה ביוני 1986 הפך למותחן מטורף. הצהובונים הבריטיים, ובראשם The Sun, יצאו עם כותרות בסגנון "ארגנטינה, אנחנו שוב מוכנים להטביע אתכם!", בעוד שהתקשורת הארגנטינאית כינתה את האנגלים "פיראטים" ו"פולשים" ופרסמה תמונות של החיילים שנהרגו במאלווינס לצד הודעות על המשחק. שעות ספורות לפני המשחק, ליד אצטדיון ה"אצטקה", התרחשה קטטה המונית בין האוהדים ואת הדרייב הגדול ביותר קיבלו שחקני נבחרת ארגנטינה. דייגו מראדונה הודה באוטוביוגרפיה שלו כי "בראיונות אמרנו שאסור לערבב ספורט עם פוליטיקה. אבל זה היה שקר. חשבנו רק על הבחורים שנהרגו במאלווינס".
כתוצאה מכך, אחרי המשחק היה אפילו חם יותר מאשר לפניו, בזכות יד האלוהים המפורסמת של דייגו ושער הסולו הפנומנלי שלו, שהכתיר מהלך של חצי מגרש. במהלך מונדיאל 2026, פיטר שילטון שהגן על שער הבריטים באותו מפגש פלט בכעס: "לו היה קיים VAR באותה תקופה, שני השערים של מראדונה לא היו נחשבים: הראשון, בגלל נגיעת יד, השני, בגלל עבירה על גלן הודל בשלב הראשוני של ההתקפה".
המשחק הראשון של מסי נגד האנגלים
בסוף שנות ה-90 ההקשר הפוליטי פינה את מקומו לתקריות משחק טהורות והפך את העימות למלחמה פסיכולוגית אישית של הכדורגלנים. במשחק שמינית הגמר של מונדיאל 1998, קשר האנגלים דייוויד בקהאם נכנע לפרובוקציה של דייגו סימאונה, לאחר עבירה מצד הארגנטינאי, הבריטי ששכב על הדשא בעט קלות בפוגע, שהעמיד פנים וצנח והשופט הרחיק מיד את האנגלי. אנגליה הודחה בפנדלים ובקהאם ספג במולדתו רדיפה מצד האוהדים והתקשורת. לאחר ההרחקה ב-1998, דייוויד בקהאם סבל מדיכאון כמעט שנה.
דייוויד נשם לרווחה רק ארבע שנים לאחר מכן, כאשר הנבחרות שוב נפגשו, בשלב הבתים. גורל המשחק הוכרע על ידי תקרית אחת: מייקל אואן הוכשל ברחבה הארגנטינאית, ובקהאם ניגש לבעוט את הפנדל. "לקחתי את הכדור, וסימאונה ניגש אליי! הוא בבירור רצה לבלבל אותי, הושיט את ידו… ידעתי: אם אלחץ אותה או אפילו אסתכל לו בעיניים, אפסיד בדו-קרב הזה. ואז פשוט התעלמתי ממנו. אבל כשהמשחק הסתיים, דייגו ניגש אליי שוב. הפעם הכל היה הוגן. הוא לחץ את ידי לאות כבוד, והשבתי לו באותו אופן. העימות הסתיים", נזכר האנגלי.
לאחר מכן הנבחרות שיחקו זו נגד זו רק פעם אחת, במשחק ידידות נדיר ב-2005 בז'נבה. הובקעו חמישה שערים (אנגליה ניצחה 3:2), ביציעים היו כמובן תקריות מקומיות ועלבונות הדדיים עם הקשר פוליטי. אבל זה עבר ללא תגרות ושערוריות על המגרש.
אין ספק שתשומת לב מיוחדת בעימות החדש במונדיאל 2026 תופנה למסי, שבאף אחד מיותר מ-200 משחקיו בנבחרת לא שיחק מול אנגליה. הפעם היחידה שיכול היה לעלות נגד האנגלים התרחשה בדיוק בנובמבר 2005 במהלך משחק ידידות בז'נבה. אבל אז ליונל החמיץ את המפגש בגלל השעיה, מכיוון שבמשחק הבכורה שלו בנבחרת הלאומית מול הונגריה קיבל כרטיס אדום רק 47 שניות לאחר שעלה כמחליף על נפנוף ביד. ייתכן שבקרב מול אנגליה זה ישמש אותו למטרה אחרת…
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
