תאמל״ק לי
האפיפיור גרגוריוס התשיעי, האפיפיור ה-178 של הכנסייה הקתולית, שכיהן בין השנים 1227 ל-1241, זכור לרוב בשל פרסום בולה אפיפיורית שהכריזה כי חתולים נושאים את רוחו של השטן. הכרזה זו הובילה להרג המוני של חתולים ברחבי אירופה. השמדה המונית זו של חיות הבית של היבשת נחשבת גורם עקיף להתפשטות המגפה השחורה (הדבר), שהופצה על ידי פרעושים שנישאו על חולדות – חולדות שהיו ניצודות על ידי אותם חתולים שהומתו.
מעבר להחלטה השגויה הזו, גרגוריוס אופיין כאדם נוטה לכעוס במהירות ובעל "אישיות קשוחה".
תכונה פחות מוכרת של גרגוריוס הייתה הבנתו המשפטית. אחת מתחומי אחריותו העיקריים עם כניסתו לתפקיד האפיפיור הייתה פיקוח על האינקוויזיציה, שנוצרה על ידי האפיפיור לוקיוס השלישי במאה ה-12. האינקוויזיציה נועדה לטפל במי שכונו "כופרים", וגם יהודים היו יעד בולט שלה. גרגוריוס נחרד מאלימות ההמונים והתנגד לעינויים, אך עם זאת, היה לו נוח עם שריפת כופרים חיים. הוא שאף להוסיף לאינקוויזיציה אלמנט של הליך הוגן, אך במציאות, המשפטים שעליהם הורה היו במידה רבה רק למראית עין. גרגוריוס לא רצה ליצור הליך משפטי שיהפוך את האינקוויזיציה להוגנת יותר, אלא ליצור אשליה של הוגנות. הוא תמרן את החוק.
עם זאת, הוא תרם תרומה משמעותית למשפט הקאנוני בשנת 1234 באמצעות אוסף ה"דקרטלים" (Decretals), שעליו הכריז בבולה "רקס פאצִיפיקוס" (Rex Pacificus). אוסף הדקרטלים שימש כמקור יסוד למשפט הקאנוני במשך 700 שנים, עד לאחר מלחמת העולם הראשונה. אחת התכונות המגונות ביותר של האוסף הייתה תורת השעבוד הפוליטי הנצחי של היהודים.
אהבתו של גרגוריוס לאוניברסיטאות ניכרה גם בדקרטלים, ובמיוחד זיקתו לאוניברסיטת הולדתו בפריז. צו "רקס פאציפיקוס", למשל, נשלח לחוקרי משפט באוניברסיטאות פריז ובולוניה. פעולה זו חיזקה את מעמד האוניברסיטאות כבמות להפצת המשפט הקאנוני. במקביל, ואולי כתוצאה מכך, חלה עלייה ניכרת בפופולריות של לימודי משפט קאנוני באוניברסיטאות אירופה. התלהבות האפיפיור מהשכלה אוניברסיטאית גובתה על ידי הכומר שלו, חוקר המשפט הקאנוני ריימונד מפניאפורט (Raymond of Peñafort), שלמד ולימד משפטים באוניברסיטת בולוניה. ריימונד מילא תפקיד מפתח באיסוף ועריכת הדקרטלים. לכן, אין זה מפתיע שבולוניה הייתה האוניברסיטה הנוספת, מלבד פריז, שקיבלה את "רקס פאציפיקוס". ב-1231 הוציא גרגוריוס את הבולה "Parens scientiarum" (הורֶה המדעים), שנחשבת ל"מגנא כרטא של אוניברסיטת פריז". בולה זו הסדירה את היחסים בין חוקרי האוניברסיטה לכמרים המקומיים, העניקה לאוניברסיטה אוטונומיה והעמידה אותה תחת חסות אפיפיורית ישירה, ובכך חיזקה מאוד את מעמדה האקדמי.
מורשתו של גרגוריוס היא ברובה שלילית בשל תרומתו לאינקוויזיציה הברוטלית, האנטישמיות הקאנונית ומקרי המוות הרבים במגפה השחורה. מנגד, הוא חיזק את תפקיד החוק בכנסייה ותרם לקידום האוניברסיטאות, במיוחד בהקשר המשפטי. על כל פנים, גרגוריוס הלך לעולמו במפתיע באוגוסט 1241 והותיר את הכנסייה הקתולית בכאוס במשך חודשיים, אך זה כבר נושא לסיפור אחר.
כמה עובדות
חשוב להדגיש כי המגפה השחורה הגיעה לאירופה רק כ-130 שנה לאחר מותו של גרגוריוס התשיעי. לפיכך, השמדת החתולים בתקופתו הייתה רק גורם מקדים שיצר את התנאים הנוחים להתפשטותה העתידית, מכיוון שהותיר אוכלוסיית חולדות גדולה ללא טורפים טבעיים. גרגוריוס לא חזה או חווה את המגפה עצמה.
גרגוריוס ניהל סכסוך מרכזי ומתמשך עם הקיסר פרידריך השני מהאימפריה הרומית הקדושה. הוא נידה את פרידריך השני מספר פעמים (הפעם הראשונה כבר ב-1227), בין היתר על רקע דחייתו לצאת למסע צלב. עימות זה בין האפיפיורות למלוכה היה מאבק כוח קלאסי שהשפיע רבות על הפוליטיקה האירופית.
ב-1233, גרגוריוס פרסם את הבולה "Vox in Rama", שנחשבת למסמך מכונן במאבק נגד כתות השטן והכישוף, ובמיוחד נגד כופרים בגרמניה, וזו הבולה שחיזקה את המוניטין שלו כמי שקידם את התיאולוגיה נגד כופרים. ישנם חוקרים המייחסים בטעות דווקא לבולה זו את ההוראה להרוג חתולים, אם כי נראה שהטקסט המקורי מדבר על טקסים שכללו חתולים שחורים ולאו דווקא על הרג המוני של כל החתולים. הבולה המקורית המתייחסת לחתולים שחורים קשורה לאמונה של כת הכופרים הקתרים (Cathars), שהטקסים שלהם כללו סגידה לשטן בדמות חתול שחור. הבולה קישרה את החתול לפולחן כפירה, מה שתרם לדימוי השלילי שלו, אך לא קראה לחיסול שיטתי של כל החתולים ברחבי אירופה. ההרג ההמוני של חתולים (אם התרחש) היה ככל הנראה תוצאה עקיפה של השפעת הבולה על אמונות עממיות, ולא הוראה אפיפיורית ישירה.
גרגוריוס התשיעי היה תומך נלהב של מסדרי הקבצנים החדשים, ובמיוחד של הפרנציסקנים והדומיניקנים. הדומיניקנים, שהיו בעלי ידע תיאולוגי ומשפטי רב, היו הכוח המניע המרכזי באינקוויזיציה שגרגוריוס ניהל. גרגוריוס היה ידיד אישי של פרנציסקוס הקדוש ושל דומיניקוס הקדוש, והיה תומך נלהב של מסדרי הקבצנים (הפרנציסקנים והדומיניקנים).
בסופו של דבר, האפיפיור גרגוריוס התשיעי הוכיח שאפילו בעלי כוונות טובות עלולים לשנות את ההיסטוריה – פשוט בדרך קצת… פרוותית מדי. הוא אולי רצה לטהר את העולם מהרוע, אך הצליח בעיקר להעניק לחולדות את מסיבת הרחוב הגדולה בהיסטוריה. אם יש לקח מהסיפור הזה, הרי שהוא פשוט: לעולם אל תתעסקו עם חתולים, ובטח לא בשם האל.
חומר מעשיר לקריאה
Nine Lives are Not Enough: Inquisitions, Cat Massacres, and the Black Death
