תאמל״ק לי
ב-18 במאי 1937 יצאה משלחת של ברצלונה ברכבת לכיוון תחנת סן נאזר שבצרפת, במחוז הלואר האטלנטי. משם הייתה אמורה לעלות על אוניית הקיטור Mexique ולהתחיל מסע משחקים במקסיקו, שהמשיך מאוחר יותר גם לארצות הברית. בדרך עצרה הרכבת במשך כמה שעות בתוך מנהרה בפורטבואו, סמוך לגבול הספרדי, בשל קרבת ההפצצות, שככל הנראה התרחשו באזור ז'ירונה. איש מאנשי המשלחת לא ידע אז שהנסיעה הזאת תהפוך לאחת התקופות הדרמטיות ביותר בתולדות המועדון.
זאת הייתה תחילתה של אודיסיאה שנועדה להציל את ברצלונה מהיעלמות.
מעטים מהמועדונים בעולם מצאו את עצמם בשנות השלושים בתוך סערה פוליטית וצבאית כה עמוקה. מלחמת האזרחים הספרדית קרעה את המדינה, חיילים רפובליקנים נלחמו בכוחותיו של פרנסיסקו פרנקו, והכאוס הגיע גם אל עולם הכדורגל. נשיא ברצלונה, ז'וזפ סוניול, נרצח בידי אנשי פרנקו, והמועדון נותר במציאות שבה עצם קיומו הוטל בספק. בתוך אותה מציאות נולד מסע המשחקים הארוך למקסיקו ולארצות הברית.
הרכבת, המנהרה והדרך אל הים
הנסיעה שהחלה ב-18 במאי 1937 לא הייתה עוד מסע ספורטיבי רגיל. משלחת ברצלונה נעה בתוך מדינה בוערת. כאשר הרכבת נעצרה למשך שעות בתוך המנהרה בפורטבואו בשל ההפצצות באזור ז'ירונה, הנוסעים הבינו עד כמה המלחמה קרובה אליהם פיזית. לא מדובר היה רק במסע של קבוצת כדורגל המחפשת משחקי ידידות מעבר לים, אלא בבריחה כמעט נואשת מתוך ספרד המתפוררת.
ב-7 ביוני הגיעה ברצלונה לווראקרוס שבמקסיקו יחד עם 456 ילדים ספרדים שנמלטו מהמלחמה בזכות תמיכתו של נשיא מקסיקו, לסארו קרדנס. החיבור בין קבוצת הכדורגל לבין מאות ילדים פליטים הפך את ההגעה לאירוע טעון במיוחד. ברצלונה לא נתפסה שם רק כמועדון ספורט.
במשלחת של ברצלונה היו 16 שחקנים: איבורה, באבוט, סבאלו, ארז'מי, פרננדו גרסיה, בלמאניה, אסקולה, ונטולרה, גואל, טאצ'ה, מונלוק, פדרול, אורקיאגה, ראפה, פאז'ס וברדינה. אליהם הצטרפו נציג המועדון רוסן קאלווט, המאמן פטריק אוקונל, אנחל מור שערך הופעת בכורה בתפקיד המעסה, וכן האחראי מודסטו אמורוס.
אנשי ברצלונה התקבלו במקסיקו בכבוד עצום. באתר המועדון הקטלאני נכתב כי "באמריקה ראו בברצלונה שגרירה של המשטר הרפובליקני החוקי (…) קבלת הפנים שניתנה למשלחת הייתה עממית באמת, במיוחד במקסיקו של לסארו קרדנס, שתמך ברפובליקנים".
״באמריקה ראו בברצלונה שגרירה של המשטר הרפובליקני החוקי.״
ברצלונה הפכה לסמל מעבר לכדורגל
במשך שנים נפוצו סיפורים שלפיהם בזמן מלחמת האזרחים שני הצדדים היריבים היו מגיעים להפסקות אש כדי לאפשר משחקי כדורגל ידידותיים. הטקסט מדגיש שאין ודאות לגבי הטענות הללו, אך דבר אחד היה ברור לחלוטין: האהבה לצבעי המועדון והנאמנות אליו הורגשו אפילו מתוך השוחות.
בתוך מציאות שבה חיילים חיו בין הפגזות, מחסור ומוות, המשיכו אוהדים לעקוב אחר גורלה של ברצלונה גם מעבר לאוקיינוס. אותה תשוקה בלתי מזויפת הובילה חייל קטלאני צעיר בשם ז'אומה סיביט לעקוב אחר מסע המשחקים של הקבוצה במקסיקו ובארצות הברית.
המכתב שנשלח מהחזית
ז'אומה סיביט שירת בבריגדה המעורבת ה-145 של הדיוויזיה ה-44 בצבא הרפובליקני, שנלחמה נגד הכוחות הפרנקיסטיים. סיביט היה אז בן 25 בלבד. הוא שהה באלקנייס, בגזרה הדרומית של חזית האברו.
למרות זוועות המלחמה, ב-12 בספטמבר 1937 מצא לעצמו זמן לכתוב מכתב לברצלונה. הוא לא ביקש סיוע, לא מזון ולא הגנה. סיביט רק רצה לדעת מה עשתה קבוצתו האהובה במסע המשחקים במקסיקו ובארצות הברית.
הפרט הקטן הזה, חייל בחזית המבקש תוצאות כדורגל בזמן מלחמה עקובה מדם, הפך עם השנים לאחד הרגעים האנושיים המיוחדים בתולדות המועדון.
ועדת הניהול שהובילה את ברצלונה לאחר רציחתו של הנשיא סוניול בידי הפרנקיסטים השיבה במהירות מפתיעה, במיוחד בהתחשב בנסיבות התקופה. בתוך שבועיים בלבד כתב רוסן קאלווט, נציג ברצלונה ומארגן אותו מסע הצלה בן שלושה חודשים, מכתב מפורט לסיביט.
המכתב נכתב על נייר רשמי של המועדון וכלל את התאריכים והתוצאות של 14 משחקי המסע. בתחתיתו הופיעה חתימתו של קאלווט לצד השם המקורי "Futbol Club Barcelona", שם ששונה והוספרד ב-15 בינואר 1941 יחד עם סמלים נוספים של המועדון.
שלושה חודשים שהצילו את ברצלונה
בין 20 ביוני ל-20 בספטמבר קיימה ברצלונה 14 משחקים במסגרת המסע. הקבוצה ניצחה עשרה משחקים והפסידה ארבעה. המסע לא היה רק עניין ספורטיבי. עבור מועדון שנאבק לשרוד בתוך מלחמת אזרחים, המשחקים הפכו גם למקור הצלה כלכלי. ברצלונה קיבלה 15 אלף דולר, סכום שהוערך ב-460 אלף פזטות. כאשר חזר רוסן קאלווט לאירופה, הוא הפקיד את הכסף בבנק בפריז.
אותם כספים היו חלק מרכזי בהישרדותו של המועדון בתקופה שבה ספרד עצמה קרסה לתוך כאוס. המסע למקסיקו ולארצות הברית קיבל עם השנים מעמד כמעט מיתי בקרב אוהדי ברצלונה. לא רק בגלל התוצאות, אלא משום שהמועדון הצליח להמשיך להתקיים בזמן שבו רבים חששו שייעלם לחלוטין.
חייו הארוכים של אוהד אחד
ז'אומה סיביט נולד בשנת 1912. רק 11 שנים לאחר סיום המלחמה הטראגית, בשנת 1950, הוא הפך לחבר רשמי בברצלונה. זאת הייתה תקופה חדשה עבור המועדון: לאסלו קובאלה הגיע לקבוצה, החלה ההגמוניה של הכחולים-אדומים, והופיעו התוכניות הראשונות להקמת אצטדיון חדש. הנער בן ה-25 שכתב מהחזית הפך עם השנים לאחד האוהדים הוותיקים והמסורים של ברצלונה.
בשנת 2009, כשהיה בן 96, החליט סיביט להעביר את המסמך היקר למוזיאון המועדון. המכתב נשמר כיום במרכז התיעוד והמחקר שמנוהל בידי ההיסטוריון מנל תומאס בלנגר.
השיחה האחרונה
בדצמבר 2013 התקבלה בברצלונה שיחת טלפון יוצאת דופן. על הקו היה ז'אומה סיביט, בן 101, שביקש להודיע למועדון על סיום חברותו.
העובדים בברצלונה התרגשו עמוקות מהשיחה. הם ניסו להסביר לו שלאחר 63 שנות חברות הוא פטור מתשלום דמי החבר השנתיים. עצם העובדה שסיביט, בגיל כה מתקדם, עדיין הרגיש מחויב להתקשר בעצמו למועדון, המחישה עד כמה הקשר שלו לברצלונה נשאר חי גם אחרי עשרות שנים.
המכתב שנשלח מהחזית ב-1937 כבר מזמן הפך למסמך היסטורי. אבל מאחוריו עומד גם סיפור קטן ואנושי בהרבה. סיפור על חייל צעיר בתוך מלחמה אכזרית, שביקש לדעת אם קבוצתו ניצחה. סיפור על מועדון שנאבק לשרוד מעבר לים. וסיפור על נאמנות שנמשכה יותר ממאה שנים של חיים.
