ח'אן אל-אחמר הוא לכאורה מקבץ קטן של מבנים במדבר יהודה. אלא שהמאבק עליו חושף סיפור גדול בהרבה: המערכה הפלסטינית על השטח, בניית כוח ביטחוני בעל מאפיינים צבאיים וטיפוח נרטיב לאומי שזוכה להכרה בינלאומית. שלושים שנה אחרי הסכמי אוסלו, האם ישראל מבינה שמדינה לא חייבת לקום ביום אחד ושאפשר לבנות את יסודותיה הרבה לפני שהיא מוכרזת?
מי שנוסע בכביש 1, מירושלים לכיוון ים המלח, עשוי לחלוף על פני ח'אן אל-אחמר בלי לייחס לו חשיבות מיוחדת. כמה עשרות מבנים, צריפים, אוהלים ובית ספר קטן בלב הנוף המדברי. לא בסיס צבאי, לא עיר גדולה ואפילו לא מרכז שלטוני. בסך הכול מתחם בדואי קטן, סמוך לכפר אדומים ולמעלה אדומים. ובכל זאת, כבר שנים שהמקום הזה מצליח להביך ממשלות בישראל, להעסיק את בית המשפט העליון, לעורר מחאות בפרלמנט האירופי ולגרום לדיפלומטים ממדינות שונות להתערב בענייניו.
מדוע? מה יש במתחם קטן כל כך, שהפך לסוגיה בינלאומית? התשובה אינה בהכרח טמונה במספר הבתים או במספר התושבים. היא טמונה במיקומו ובמשמעות האסטרטגית שמייחסים לו הצדדים.
כדי להבין את הסיפור של ח'אן אל-אחמר, צריך להבין כיצד מקימים מדינה.
אפשר להצביע על שלושה יסודות מרכזיים בבניית כוח לאומי: אדמה, צבא ורעיון: שליטה בשטח, יכולת להפעיל כוח מאורגן ורעיון שמעניק למפעל הלאומי זהות ולגיטימציה, אחרי כל מדינה מודרנית זקוקה גם למוסדות שלטון, לכלכלה וליכולת לקיים יחסי חוץ, אבל שלושת היסודות הללו מאפשרים להבין חלק חשוב מהאסטרטגיה ברשות הפלסטינית.
ואם בוחנים את המתרחש ביהודה ושומרון דרך שלושתם, מתגלה תמונה שראויה לדיון ציבורי מעמיק הרבה יותר.
המערכה הראשונה: האדמה
ח'אן אל-אחמר נמצא בשטח C, אזור שבו ישראל מחזיקה בסמכויות התכנון והבנייה בהתאם להסכמי אוסלו. מבחינת ישראל, מדובר במתחם שבנייתו נעשתה ללא היתרים, ובית המשפט העליון אישר את האפשרות לאכוף בו צווי הריסה. אלא שהסיפור מורכב יותר מעבירת בנייה רגילה.
תושבי המקום, בני שבט הג'האלין, טוענים לקשר ממושך לאזור ולפגיעה באורח חייהם בעקבות הגבלות על מגורים ומרעה. תומכיהם רואים בניסיונות לפנותם פגיעה בזכויותיה של קהילה בדואית, בעוד גורמים ישראליים המבקשים לפנות את המתחם מדגישים את שאלת החוק, סמכות התכנון והשליטה הישראלית בשטח.
אבל מעבר למחלוקת המשפטית וההומניטרית, ח'אן אל-אחמר ממוקם באזור בעל משמעות אסטרטגית יוצאת דופן: המרחב שממזרח לירושלים, בין העיר לבין מעלה אדומים ובסמוך למסדרון E1. זהו אזור שאינו משמעותי רק בשל ערך הקרקע. הוא קשור לשאלת הרציפות הטריטוריאלית, למרחב ירושלים וליכולת של ישראל והפלסטינים לעצב בעתיד גבולות מדיניים.
מבחינת מצדדי המדינה הפלסטינית, שמירה על נוכחות פלסטינית באזור נועדה לסייע בשימור האפשרות לרציפות טריטוריאלית של מדינה עתידית. מבחינת מצדדי הריבונות הישראלית באזור, אותה נוכחות נתפסת כחלק ממאבק רחב יותר על השליטה בשטח C.
כאן בדיוק טמון כוחו של ח'אן אל-אחמר כסמל. לא מדובר רק בשאלה מי בנה מבנה ללא היתר. מדובר בשאלה מי יהיה מסוגל לקבוע את עתידו של השטח. בשנת 2018, לאחר שבג"ץ דחה עתירות נגד ביצוע צווי ההריסה, הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו כי המתחם יפונה בתוך זמן קצר. אלא שההצהרות לא הפכו למעשים. ישראל דחתה שוב ושוב את הפינוי. בשנת 2023 אף דחה בג"ץ את העתירה שדרשה לחייב את המדינה לפנות את המקום, לאחר שהממשלה הציגה שיקולים ביטחוניים ומדיניים המצדיקים את דחיית האכיפה. במילים אחרות, ישראל טענה כי הבנייה אינה חוקית, קיבלה אישור משפטי לפעול, ולבסוף בחרה שלא לממש את סמכותה באותו שלב.
מהצד השני, הרשות הפלסטינית ומדינות אירופיות פעלו לשימור הנוכחות במקום. בהחלטת הפרלמנט האירופי מספטמבר 2018 הודגשה חשיבותו של האזור לקיומה של מדינה פלסטינית רציפה בעתיד. ההחלטה אף התייחסה לתמיכה אירופית בתוכניות סיוע במקום, לרבות בית הספר.וזוהי אולי הנקודה החשובה ביותר.
ח'אן אל-אחמר מוכיח שגם שטח קטן מסוגל להפוך לנכס מדיני גדול, כאשר המאבק עליו מקבל משמעות החורגת בהרבה מגבולותיו הפיזיים. אפשר כמובן לטעון כי הלחץ האירופי נובע מדאגה כנה לזכויות התושבים ומהתנגדות לפינוי כפוי. אבל מבחינה אסטרטגית, התוצאה ברורה: ההחלטה הישראלית אם ומתי לפנות מתחם שנבנה ללא היתר הפכה לסוגיה מדינית בינלאומית.
המאבק על ח'אן אל-אחמר אינו מעיד לבדו על הצלחתה של תוכנית פלסטינית כוללת להשתלטות על השטח. אולם הוא ממחיש כיצד מאבק מקומי, סיוע חיצוני ולחץ מדיני יכולים להצטבר לכוח ממשי.
ריבונות אינה נמדדת רק בשאלה למי שייך השטח על הנייר, אלא גם בשאלה מי מצליח להשפיע בפועל על ההחלטות המתקבלות לגביו.
המערכה השנייה: הכוח
מדינה אינה יכולה להסתפק בקרקע ובדגל. היא צריכה גם כוח מאורגן שיוכל לשמור על ביטחונה, לאכוף את חוקיה ולהבטיח את יציבות שלטונה. בהסכמי אוסלו הוסכם על הקמת כוח משטרתי פלסטיני חמוש שסדר הכוח בו מוגבל ל-9,000 שוטרים. סעיף 14 בהסכם הביניים משנת 1995 קבע כי מלבד הכוח המשטרתי הפלסטיני וצה"ל, לא יוקמו ולא יפעלו כוחות מזוינים אחרים בגדה המערבית וברצועת עזה.
הרעיון היה ברור: הרשות הפלסטינית תקבל אחריות לביטחון הפנים ולסדר הציבורי בתחומים שנמסרו לאחריותה, במסגרת ההסדרים הביטחוניים עם ישראל. אלא שבשלושת העשורים שחלפו מאז, התפתחו מנגנוני הביטחון הפלסטיניים למערכת מסועפת של ארגוני ביטחון, מודיעין, כוחות מיוחדים, מסגרות הכשרה ומערכי פיקוד, שבקלות הופכים לאיום ממשי על יישובים ישראלים.
ואחת הדוגמאות הבולטות נמצאת ביריחו, בה פועלת אוניברסיטת אל-איסתיקלאל, המוסד הפלסטיני להשכלה גבוהה המתמחה במדעי הביטחון, הצבא והמשטרה. המוסד הוקם בשנת 1998 כאקדמיה למדעי הביטחון, החל לפעול כמוסד להשכלה גבוהה בשנת 2007 והפך לאוניברסיטה בשנת 2011. האוניברסיטה מציעה מסלולי לימוד והכשרה בתחומים הכוללים מדעי צבא, ניהול ציבורי, משפט, מודיעין, חקירות ומקצועות ביטחון נוספים. באתר הרשמי שלה האוניברסיטה מתארת את עצמה כמוסד שנועד להכשיר קצינים ומנהיגים מקצועיים עבור מערכת הביטחון הפלסטינית.
אולי יעניין אותך
אולם מבחינת ישראל, ראוי לשאול שאלה חשובה: באיזה שלב מנגנון ביטחוני חמוש, המפתח יכולות פיקוד, לחימה, מודיעין והכשרה מתקדמת, הופך מכוח שתפקידו לשמור על הסדר למערכת בעלת פוטנציאל צבאי משמעותי? והתשובה אינה נמצאת בשם הרשמי של המנגנון, אלא ביכולות שהוא צובר, באמצעי הלחימה שעומדים לרשותו ובמשימות שאליהן הוא מתאמן.
קחו למשל את יחידה 101 של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים שבדצמבר 2024 קיבלו חשיפה תקשורתית משמעותית, כאשר אנשיה השתתפו במבצע רחב היקף נגד מחבלים במחנה הפליטים ג'נין. על פי דיווח של ynet מאותה תקופה, היחידה מנתה כ-2,000 לוחמים, עברה הכשרות בסיוע מומחים זרים והפעילה כוחות מיומנים במשימות מורכבות, לרבות פעילות בשטח בנוי ומעצרים של חמושים. וזו פעילותה שכלל לא מתיישבת עם הדימוי של כוח שיטור עירוני רגיל שתפקידו מסתכם ברישום דו״חות תנועה ובהכוונת תנועה בצמתים.
מצד שני, המשימה שביצעה היחידה בג'נין הייתה מאבק בחמושים של חמאס והג'יהאד האסלאמי ולא מתקפה על ישראל. יתרה מכך, ישראל עצמה הפעילה במשך השנים לחץ על הרשות הפלסטינית להגביר את פעילותה נגד ארגוני טרור. אז עד כמה אותו כוח חמוש שיכול לסייע לישראל במניעת טרור עלול, בתרחישים אחרים, להפוך לגורם ביטחוני שיש להביא בחשבון גם כיריב פוטנציאלי? זה כבר תלוי בהנהגה, במדיניות, ביציבות הרשות ובמערכת היחסים העתידית בינה לבין ישראל.
במרץ 2026 הציגה תנועת רגבים, לפי החומרים שפרסמה, טענות בדבר התפתחות יכולות צבאיות במנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית. לשיטתה, הכשרות כגון לחימה בשטח בנוי, מבצעי לילה ופשיטות חורגות מייעודו המקורי של כוח שיטור.
הכתובת על החומה (של יריחו) - התחקיר של תנועת רגבים
הסכמי אוסלו עיצבו מציאות ביטחונית מסוימת. המציאות בשטח, כשלושים שנה לאחר מכן, מחייבת לבחון מחדש את האיזון שבין הצורך במנגנוני ביטחון פלסטיניים אפקטיביים לבין החשש מהתעצמות בלתי מבוקרת וגם בצה״ל טענו כי מתבצע מעקב אחרי פעילויות ביטחוניות של הרשות שאינם מצביעים על חריגה או הפרה כלשהי. אבל חשוב לזכור שצבא אינו נולד בהכרח ביום שבו מכריזים על הקמתו. היכולות שעליהן הוא מבוסס עשויות להתפתח במשך שנים בתוך מוסדות קיימים. ולשם הרשות חותרת.
המערכה השלישית: הרעיון
למצער, ברשות הפלסטינית מצליחים להטמיע בתודעה המערבית את הנחיצות שבהקמת מדינה פלסטינית והלחץ הבינלאומי רק הולך וגובר. כי אם שטח וכוח ביטחוני הם נכסים מוחשיים שאפשר למדוד אותם במפות, בתקציבים, במספרי כוח אדם ובמתקנים. המרכיב השלישי חמקמק בהרבה, אבל כוחו עשוי להיות גדול לא פחות.
הנרטיב הלאומי הוא הסיפור שבאמצעותו קבוצה מסבירה לעצמה ולעולם מדוע היא זכאית להגדרה עצמית, מהי מולדתה ומה מצדיק את שאיפותיה המדיניות. הפלסטינים פועלים במשך עשרות שנים לביסוס רעיון, נרטיב, לאומי שמעמיד במרכזו את הזיקה לארץ, את חוויית הפליטות והעקירה, את המאבק לעצמאות ואת הדרישה להכרה בינלאומית.
אפשר להתנגד לטענות מסוימות בתוך הנרטיב הזה. אפשר להצביע על השמטות היסטוריות, על עיוותים ועל התעלמות מהקשר היהודי לארץ ישראל. אבל קשה להתעלם מההצלחה של התנועה הלאומית הפלסטינית בהפיכת שאיפותיה המדיניות לנושא מרכזי בדיפלומטיה הבינלאומית והמאבק על ח'אן אל-אחמר הוא דוגמה מובהקת לאופן שבו הנרטיב הזה פועל.
אם מנקודת המבט הישראלית, יש כאן מחלוקת על בנייה ללא היתר בשטח שבאחריות התכנון הישראלית. מנקודת המבט הפלסטינית, מדובר בקהילה שנאבקת להישאר על אדמתה מול כוח המבקש לפנותה.
בנוסף, אחד הנושאים הטעונים ביותר ביחסי ישראל והרשות הפלסטינית הוא היחס למחבלים כלואים, לאסירים ביטחוניים ולמשפחות של הרוגים המעורבים בפעולות נגד ישראל. במשך שנים הפעילה הרשות הפלסטינית מערכות תשלומים לאסירים ולמשפחות הרוגים, שעוררו ביקורת קשה בישראל ובמדינות נוספות בשל החשש שהן מעניקות תגמול למבצעי פיגועים.
הרשות הציגה חלק מהתשלומים כחובה חברתית כלפי אסירים ומשפחותיהם. מבקריה ראו בהם מנגנון המעודד טרור ומעניק הכרה ציבורית למי שפגעו בישראלים והמבקרים בוודאי שאינם טועים, מחבלים שרוצחים מקבלים הטבות מהרשות הפלסטינית וזו עובדה בשטח.
כאן ניצבת שאלה עמוקה יותר: אילו דמויות הופכות לגיבורים לאומיים, אילו מעשים זוכים להנצחה, ומהו המסר המועבר לדור הבא? וכאשר חברה מאדירה מבצעי טרור, לא מדובר רק בבעיה מוסרית. זו בעיה בעלת השלכות ביטחוניות ותרבותיות לטווח הארוך. בוודאי עלינו, כישראלים.
באותה מידה, בחינה רצינית של מערכת החינוך ושל התרבות הפוליטית הפלסטינית צריכה להבדיל בין טיפוח זהות לאומית לגיטימית לבין הסתה לאלימות ושלילת הלגיטימיות של קיומם הלאומי של אחרים. וההבחנה הזאת חיונית. הבעיה מבחינת ישראל אינה עצם קיומו של רעיון פלסטיני, אלא שאותו רעיון מעודד ומצדיק פגיעה באזרחים, תוך עיוות היסטורי ששולל את זכות קיומה של מדינת ישראל.
שלושים שנה אחרי אוסלו: האם ישראל מזהה את התהליך?
כאשר נחתמו הסכמי אוסלו בשנת 1993, רבים בישראל האמינו שהקמת הרשות הפלסטינית תיצור מסגרת שלטונית שתאפשר להיפרד בהדרגה מן הסכסוך ולבנות מערכת יחסים יציבה יותר. אחרים הזהירו שההסכמים אינם מספקים ערבויות מספקות, ושהעברת שטחים וסמכויות לאש"ף עלולה ליצור סיכונים ביטחוניים חמורים.
בספרו "מלכודת אוסלו: מחלום השלום לרחובות המדממים" מציג יובל בלומברג ביקורת נוקבת על הנחות היסוד של התהליך ועל הדרך שבה קיבלה ההנהגה הישראלית את החלטותיה. אבל גם בלי לאמץ את מלוא פרשנותו של בלומברג, אפשר לזהות בעיה עקרונית שהדיון הציבורי הישראלי מתקשה להתמודד איתה.
מדינה יכולה להיבנות בהדרגה. כי תחילה נבנים המוסדות. אחר כך מתרחבות הסמכויות. במקביל מתבססת הנוכחות בשטח, מתפתחים מנגנוני הביטחון ונרקמת מערכת של יחסים בין-לאומיים. בשלב מסוים, ההכרה הרשמית עשויה להפוך לאישור של מציאות שכבר התגבשה בחלקה. ואם מנקודת המבט הפלסטינית, זהו תהליך של בניית מוסדות לאומיים לקראת מימוש הזכות להגדרה עצמית. מנקודת המבט הישראלית הביקורתית, זו עלולה להיות התפתחות של ישות מדינית וביטחונית לפני שהוסדרו שאלות היסוד של הסכסוך: גבולות, ביטחון, ירושלים, הכרה הדדית וסיום התביעות.
וכאן נוצרת הסתירה.
ישראל מצהירה על חשיבות השליטה בשטח C, אך מתקשה לממש החלטות אכיפה באתרים בעלי רגישות מדינית. היא מעוניינת במנגנוני ביטחון פלסטיניים חזקים דיים כדי להיאבק בטרור, אך חוששת מהתעצמותם. היא דורשת הכרה וקיום משותף, אך ניצבת מול נרטיבים פלסטיניים שחלקם ממשיכים להציג את המאבק בישראל כמאבק שאינו מסתיים בגבולות 1967. אלה אינן שלוש בעיות נפרדות. אלה שלושה היבטים של אותה שאלת יסוד: מהי המציאות המדינית והביטחונית שישראל מוכנה לאפשר להתפתח ממערב לירדן?
קל לזלזל בח'אן אל-אחמר ולומר שמדובר בכמה מבנים בלב המדבר, ושיש למדינת ישראל בעיות דחופות הרבה יותר. אלא שההיסטוריה מלמדת שמאבקים טריטוריאליים אינם מוכרעים תמיד במקומות הגדולים והחשובים ביותר על המפה. לעיתים דווקא יישוב קטן, דרך גישה או נקודת התיישבות הופכים לסמל שסביבו מתגבש מאבק רחב בהרבה.
לא משום שכל תושב במקום הוא שותף לאסטרטגיה מדינית מתוכננת, אלא משום שהמיקום הגאוגרפי, מעורבותם של גורמים חיצוניים והמשמעות שמייחסים לו הצדדים הופכים אותו לחלק מן המערכה הגדולה. ח'אן אל-אחמר הוא מקרה מבחן לשאלת השטח.אוניברסיטת אל-איסתיקלאל ויחידות הביטחון הפלסטיניות הן מקרה מבחן לשאלת הכוח. והמאבק על ההכרה הבינלאומית, לצד הוויכוח על ההיסטוריה, החינוך והלגיטימיות הלאומית, הוא מקרה מבחן לשאלת הרעיון.
שלושתם אינם מוכיחים בהכרח שקיימת תוכנית אחידה וסודית להקמת מדינה בדרך של עימות עם ישראל. אבל הם ממחישים שתהליכי בניית מדינה מתרחשים לאורך שנים, לעיתים גם כאשר ההכרעות המדיניות המרכזיות עדיין פתוחות.
ומכאן נובעת השאלה שצריכה להטריד את מקבלי ההחלטות בירושלים. לא האם תקום מחר בבוקר מדינה פלסטינית. אלא האם ישראל מבינה מהם התהליכים שכבר מתרחשים בשטח, כיצד הם עשויים להשפיע על ביטחונה ועל גבולותיה, ומהי המדיניות ארוכת הטווח שלה מולם.
כי כאשר בוחנים את המפה, את מנגנוני הביטחון ואת המאבק על התודעה, עולה אפשרות שמחייבת דיון רציני: ייתכן שהוויכוח הישראלי מתמקד בשאלה אם תקום מדינה פלסטינית, בזמן שחלק מהתשתיות שנועדו לאפשר את הקמתה כבר הולכות ונבנות.
וח'אן אל-אחמר, אותו מתחם קטן לצד כביש 1, מזכיר עד כמה משמעותיות עשויות להיות ההכרעות שמדינה בוחרת לדחות.
כל ההיסטוריה. כל שבוע. אצלכם.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
