האימפריה הרומית הותירה חותם בל יימחה על התרבות המערבית, מערכות המשפט שלנו והתפיסה הפוליטית המודרנית. אך מאחורי הלגיונות צועדי-הסך, אמות המים הכבירות והמונומנטים משיש, עמדו אנשים בשר ודם שעיצבו את גורלה של מעצמה אדירה זו. מי היו אותם שליטים שהחזיקו בכוח מוחלט ומה הניע אותם? חמישה דיוקנאות היסטוריים של קיסרי רומא הבולטים ביותר – מאוקטביאנוס אוגוסטוס, שהניח בערמומיות את יסודות שלטון היחיד, ועד דיוקלטיאנוס, שעיצב את האימפריה מחדש בניסיון להצילה מקריסה. כיצד אופי, שאפתנות, אכזריות ותבונה של אינדיבידואלים בודדים הכתיבו את מהלכה של ההיסטוריה העולמית?
לביוגרפיות של שליטי רומא, שנכתבו על ידי סופרים מהעת העתיקה, לא כדאי להאמין בעיניים עצומות, אך הן מספקות מושג לגבי קיסרים "טובים" ו"רעים".
האדם המודרני משתמש במילה "אימפריה" ובנגזרותיה בתדירות גבוהה למדי, ובעיקר בהקשר מסתייג או סקפטי. "תודעה אימפריאלית", "חשיבה אימפריאלית", "שאיפות אימפריאליות"… ברם, בקושי דובר, כאשר הוא הוגה דברים כאלה, מודע בכל פעם לתוכן הנאמר, כלומר, איזו מין תופעה זו – אימפריה עבור ההיסטוריה האירופית? מנין היא הגיעה לעולמנו ומה משמעותה? כדי להבין את טבעה, נפנה לכרוניקות הישנות ונתבונן בדיוקנאות של הקיסרים הרומיים.
הגדולה באימפריות האירופיות של ימי הביניים והעת החדשה, שהתקיימה עד שנת 1806, נקראה האימפריה הרומית הקדושה, בעוד שאם מסתכלים במפה, ניתן להיווכח שהיא הייתה גרמנית. מהי המוזרות הזו? אין כאן שום מוזרות, פשוט, כאשר באמצע המאה העשירית אוטו הראשון הניח את יסודותיה ועצם ההגדרה "האימפריה הרומית" נותרה יציבה במיוחד. רומא העתיקה בתקופת פריחתה האחרונה היוותה מעצמה רב-לאומית בעלת מערכת שלטון מורכבת ביותר אך ריכוזית, בעוד שבשוליה הרחוקים היו ממוקמות אדמות "שוליות".
כך נמשך הדבר מספר מאות שנים, שהפכו למרכזיות במלאכה הגדולה של עיצוב השלד התרבותי של אירופה. רוב המושגים: פסיכולוגיים, חברתיים, אפילו מוסריים, שלא לדבר על פוליטיים ומשפטיים, הורשו לנו מאותם זמנים, כך שבמובן זה התודעה שלנו אכן "אימפריאלית".
לא מדובר רק בכך שהגבעה "הראשית" של האימפריה המודרנית המובילה בעולם, ארצות הברית, נקראת "הקפיטול" והמוסד המחוקק של מדינה זו (כמו גם של רבות אחרות) נקרא "הסנאט". מדובר במשהו עמוק יותר: האם הנטייה האינסטינקטיבית לצורת שלטון מונרכית, המופגנת על ידי החברה במדינות מסוימות (למרות אהבה מוצהרת לדמוקרטיה לצורכי השעה), לא מזכירה את הפרינקיפט של אוקטביאנוס אוגוסטוס, שבו הצורה הרפובליקנית השתלבה בהפגנתיות עם תוכן סמכותני?
או האם משטרים טוטליטריים של אמצע המאה ה-20 לא חוו פחד מפני כוחות העילית ושירותי הביטחון החשאיים שלהם עצמם (מהאס-אס ועד לנ.ק.ו.ו.ד. הסובייטי), בדיוק כפי שהקיסרים הרומיים רעדו מפני המשמר הפרטוריאני ולא פעם הפכו לבובות שלו. גם אנחנו עצמנו לעיתים לא מבינים עד כמה הרבה בחיינו מהדהד את מה שמספרים טקיטוס או סווטוניוס, שכן טבעם של השליטים ושל נתיניהם לא משתנה לאורך מאות שנים.
אוגוסטוס
Latet anguis in herba (נחש מסתתר בדשא)
כמאה שנים לאחר מותו של הקיסר הרומי הראשון, אוגוסטוס, יצר ההיסטוריון גאיוס סווטוניוס טרנקווילוס ביצירתו "חיי שנים עשר הקיסרים" דמות של שליט שהפכה למודל לחיקוי עבור כל יורשיו. בדברי הימים נכתב באילו מעשים כבש אוגוסטוס את לבבות הרומאים. מתברר שהקיסר מכר את החלק בירושת קיסר שהיה שייך לו, ועל הדרך גם את רכושו שלו, וחילק את הכסף לעם.
מאוחר יותר יכתוב פלוטרכוס: "תהילתו של יוליוס קיסר – אפילו כשהוא מת! – תמכה בידידיו, וזה שירש את שמו, הפך מיד מנער חסר אונים לראשון בקרב הרומאים, כאילו ענד על צווארו קמע שהגן עליו מפני עוצמתו ואיבתו של אנטוניוס".
אוקטביאנוס, אחיינו מדרגה שנייה ובנו המאומץ של הקיסר הראשון, יוליוס, הגיע לשלטון העליון בכל העולם הכפוף לרומא, לאחר שהביס את שותפו של אביו, מרקוס אנטוניוס, בים, בקרב אקטיום, ובכך שם קץ לשורה של מלחמות אזרחים הרסניות.
מעמדו התחזק משמעותית החל משנת 27 לפנה"ס, כאשר הסנאט, שהתדלדל ונהיה נדיב בכיבודים, העניק לו את התואר הרשמי – אימפרטור קיסר אוגוסטוס. המילה האחרונה בתואר זה פורשה מאוחר יותר כ"קדוש" או "נשגב", בעוד שהראשונה הייתה תואר כבוד, המוכר במסורת הרומית משחר הימים וציין מצביא.
מצירוף זה בלבד ניתן כבר להבין שהשליט החדש נאלץ לחפש צורת שלטון אשר תכריז על החירויות הפוליטיות הקדומות ואף תתיימר באמת לשקם אותן. מבחינה משפטית כל "עמודי התווך של שלטון העם", המוסדות והמשרות הממלכתיות, נשמרו.
בניגוד לגאיוס יוליוס, אוקטביאנוס מעולם לא שאף לתפקיד דיקטטור (תפקיד "חוקתי" לחלוטין, אגב) וקל וחומר שלא העלה בדעתו את הכתר המלכותי, שהיה שנוא בעיני הרומאים. מבחינה רשמית הוא תמיד נשאר ונחשב (למרות תחינות "טקסיות" תקופתיות של חנפנים) רק לראשון בין סנאטורים שווים (פרינקפס), וכל הפריבילגיות שלו הסתכמו בזכות ההצבעה הראשונה בישיבות. הקיסר הדגיש ללא הרף שהוא מנהל חיים של אזרח רגיל, אפילו סגפניים, והציג זאת לראווה. הנה מה שכתב סווטוניוס בתחילת המאה השנייה:
"בפשטות ריהוטו וכליו ניתן להיווכח גם כיום לפי השולחנות והספות שנותרו, שבקושי היו מספקים גם אזרח מן השורה. אפילו ישן הוא, כך אומרים, על מיטה נמוכה ונוקשה. בגדים לבש רק מייצור ביתי, שנטוו על ידי אחותו, אשתו, בתו או נכדותיו".
את הרקע הזה, שתמיד זכה לאהדה בעיני פשוטי העם, הדגיש השליט המאופק והסבלני באמצעות מעשים לטובת העיר, שביניהם משקל מיוחד היה למפעלי בנייה. אוגוסטוס לא יכול היה להעביר יום אחד מבלי לתת איזושהי הוראה בתחום האדריכלות, ואכן הכריז בצדק רב בשלהי חייו, כי "קיבל את רומא בנויה מלבני בוץ ועץ, והשאיר אותה משיש".
צביעות בשילוב עם יוהרה נחשבת לרוב כתכונה של טיפוסים חלקלקים יותר מאשר של אישים חזקים. הראשון מבין אדוני האימפריה הכל-יכולים התאים לקביעה זו. הוא פחות דמה לחזקים ברוחם הצבאית כיוליוס קיסר או גנאיוס פומפיוס, שניתן היה לראותם לעיתים קרובות בלהט הקרב.
לעומת זאת, אוגוסטוס הפגין אמנות אדירה באימוץ רעיונות וסיסמאות של אחרים. הוא לא כל כך הבין באסטרטגיה וטקטיקה צבאית, אך תמיד ידע למצוא ולקרב את בעלי הברית הנכונים, הן בתוך המדינה והן מחוצה לה. דוגמה קלאסית לכך – המקרה עם קיקרו המהולל, שהקיסר הערמומי תחילה נסך בו תחושת חיבה ידידותית, ואז, ללא ייסורי מצפון, בגד בו ודן אותו למוות.
אוקטביאנוס היה אכזר ודספוט – רבים מבני ארצו המנוסים פוליטית הבחינו בכך. "את כל מי שניסה להתחנן על חייו או להצדיק את עצמו, הוא קטע בשלוש מילים: 'עליך למות!'" – מעביר סווטוניוס במבוכה מסוימת.
האם כל התכונות הסותרות הללו ובאופן כללי לא מושכות במיוחד השתקפו במראהו של האדם החזק ביותר במעבר התקופות? שפטו בעצמכם: אוגוסטוס לא הצטיין בקומתו וכדי להיראות "מונומנטלי" יותר, התקין סוליות עבות לסנדליו. פניו היפים תמיד נשארו צלולים ורגועים, וכנראה הותירו רושם עז.
ראש שבט גאלי אחד סיפר כיצד במהלך חציית הרים רצה לדחוף את הרומאי העקשן לתהום, אך כשהביט בפניו, לא העז. וגופו, מוסיף סווטוניוס, "בחזהו ובבטנו היה מכוסה בכתמי לידה, שהזכירו במראם, במספרם ובסידורם את כוכבי הדובה הגדולה".
גם את ענייני הנישואין ניהל אוגוסטוס בצורה אנוכית ונוקשה. מאשתו הראשונה, סקריבוניה (לפני הקשר עם הקיסר – כבר הייתה אלמנה פעמיים), הוא התגרש באותו יום ממש שבו נולדה בתם היחידה, יוליה הבכירה. העילה לפרידה הייתה "עייפות מאופייה הרע" של רעייתו.
לאחר מכן הגיעה סדרה של פרשיות ניאוף, ותוך כדי שהוא מתמסר להן, אוקטביאנוס נשאר נאמן לעצמו: לא שכח להסביר שהוא מפתה נשות אחרים לא מתוך תאווה, אלא כדי לגלות את מחשבותיהם של קרוביהן, מכריהן ובעליהן. באחרונים הוא, כמובן, לא התחשב כלל. כך, אוגוסטוס עקר ממשפחתה את היפה בנשות רומא, ליוויה דרוזילה בת התשע-עשרה, שהייתה באותה עת בחודש השישי להריונה. לאחר מקרה זה, הסתובב בעיר מכתם: "אצל ברי-מזל ילדים נולדים אחרי שלושה חודשים".
עם זאת, הנישואין החדשים נראו אידיאליים: ליוויה לא הפריעה למלך הלא מוכתר בשעשועי האהבים שלו, ואפילו בעצמה איתרה עבורו נערות חמודות. אגב, כשהכין את דעת הקהל למלחמה מול אנטוניוס, אוקטביאנוס הטיח ביריבו האשמות פומביות על חיים משותפים עם קלאופטרה. הלה השיב בישירות חביבה:
"על מה זעמת? על כך שאני חי עם מלכה? אך היא אשתי, ולא מאתמול, אלא כבר תשע שנים. ואתה כאילו חי רק עם דרוזילה אחת! שיילך לי רע, אם לא, בזמן שאתה קורא מכתב זה, כבר שכבת עם טרטולה שלך, או טרנטילה, או רופילה, או סלביה טיטיזניה, או עם כולן יחד!"
יש לציין שליוויה עצמה לא נפלה מאוגוסטוס. בשיחות עם בעלה, היא הצליחה לבלבל אותו בכל כך הרבה מיומנות, עד שהוא נהג לרשום ראשי פרקים של תשובותיו מראש. על ערמומיותה, נינה של ליוויה, קליגולה, כינה אותה "אודיסאוס בחצאית".
אוגוסטוס, ככל שהזדקן, הפך יותר ויותר חסר סובלנות ואף שלח לגלות את בתו ונכדתו היחידות. כבדרך אגב, הוא חיסל ללא סיבה נראית לעין מספר סנאטורים. העביר ימים שלמים בשתיקה קודרת, מתאבל על תבוסת הלגיונות שלו תחת פיקודו של קווינטיליוס וארוס ביער טויטובורג. ולבסוף, בשנת 14 לספירה נפטר, כשאינו אהוב לא על ידי מקורביו ולא על ידי העם.
ממלכה, רפובליקה, דיקטטורה
המלכים ששלטו ברומא בערך מ-753 עד 509 לפני הספירה, היו מנהיגי יחיד של העם הכפוף להם. האוכלוסייה בחרה במנהיג כזה באספה כללית, ולאחריה, בברכת האלים, או ליתר דיוק – כוהני פולחנם, התקיימה השבעתו.
המלך נחשב ל"אב האומה", מילא את תפקידי הכהן הגדול והמפקד העליון, הכריז מלחמה, חתם על שלום, "קיבל" שטחים חדשים מידי המנוצחים, וכן שפט והייתה לו הזכות להוציא להורג או לחון כל נתין (אז עדיין לא "אזרח") לפי רצונו המוחלט.
סנאטורים, חברי אספת הזקנים האצילים (השם נגזר מ-senex בלטינית – "זקן") באותה תקופה מונו גם הם על ידי המלכים ושיחקו תפקיד של יועצים צנועים של האישיות הרמה. בתחילה, אב-הטיפוס של כל הפרלמנטים האירופיים הורכב ממאה חברים (האגדה מספרת שכך היה בימי רומולוס), אחר כך ממאתיים ולבסוף צמח לשלוש מאות. את התפקיד של "העצרת הכללית" הרומית המקורית מילאו הקוריות, איגודים של משפחות רומיות של עשרה בכל אחת. עשר קוריות, בתורן, הרכיבו טריבה, ובעיר היו שלוש כאלו.
טריבה היוותה מעין "שבט" מיוחד. בתקופת המלוכה, אחת מהן כללה את המשפחות הלטיניות השורשיות, השנייה – סביניות, והאחרונה – אטרוסקיות. כל החברים באחד משלושים "תאי החברה" שתוארו לעיל, שהיו מסוגלים לשאת נשק, הרכיבו, בתורם, את "העצרת הכללית" של העיר רומא, שנקראה קומיטיה קוריאטה (אסיפת הקוריות). היא נהנתה, במובן מסוים, מהסמכות העליונה במדינה: "העניקה כוח" למלך, ואשררה את יוזמותיו החשובות ביותר.
כך, אנו רואים שכבר ברומא המוקדמת נבטו ניצניה של אותה דמוקרטיה גבוהה, שפריחתה הגיעה בתקופת הרפובליקה 509–27 לפני הספירה.
נירון
Hostis generis humani (אויב המין האנושי)
היסטורית יצא ששמו של אדם זה הפך עבור רוב האנשים התרבותיים למילה נרדפת ל"מפלצת". סווטוניוס, שבזכותו ידועות לנו העובדות המרכזיות של שלטון נירון (54–68 לספירה), מתעד בחוסר פניות את מעשיו, מספר בפירוט על רצח אימו, על ההגזמות הקשורות לפעילותו ה"אמנותית" המתריסה, שלמענה שכח את חובתו כ"אב המולדת", ועל שריפת רומא.
ובכל זאת, הוא מקדיש לא פחות מארבעה עמודים להתחלות הטובות של הקיסר הצעיר, שהוכרז ככזה בגיל 17. תוך שהוא מציין שגם לאחר מותו של אדום-הזקן (אהנובארבוס), היו כאלה ש"עוד זמן רב קישטו את קברו בפרחי אביב וקיץ והציגו על בימות הנואמים (רוסטרה) פעם את פסליו בטוגה של קונסול, ופעם צווים שהצהירו שהוא חי ובקרוב יחזור למורא אויביו".
אפילו השותף הדיפלומטי הגדול ביותר של רומא, המלך הפרתי וולוגסס, ביקש בהתעקשות שזכרו של הקיסר יזכה לכבוד, שכן הוא היה בעל נטייה של שלום כלפי המזרח, שעימו האימפריה הרומית נלחמה לפניו ואחריו. סווטוניוס מאשר: "ואפילו עשרים שנה מאוחר יותר, כשהייתי נער, הופיע אדם ממעמד לא ידוע שהתחזה לנירון, ושמו זכה לכזו הצלחה בקרב הפרתים, שהם תמכו בו במרץ ורק בקושי הסכימו להסגירו".
אומרים שבתחילה התכוון הנער לשלוט לפי "תבניותיו" של אוגוסטוס, משתדל להראות את נדיבותו, חסדו, רכותו וצדקתו. הוא קיצץ את התגמולים למלשינים לפי ארבעה, חילק לעם ארבע מאות ססטרציוסים לנפש, העניק פנסיה שנתית לפטריקים שירדו מנכסיהם, וכאשר הביאו לו לחתום על צו להוצאה להורג של איזה פושע, קרא: "הו, לו רק לא ידעתי לכתוב!"
אולם, לכתוב נירון ידע, ובאופן כללי היה אחד האנשים המשכילים ביותר בזמנו: סנקה עצמו חינך אותו. יתרה מזאת, הוא חונך לצניעות, שאותה הפילוסוף מנה בין המידות הטובות הראשונות במעלה. כך שבהשפעתו סירב הנער אפילו לתואר "אב המולדת", שכבר הפך למסורתי עבור פרינקפסים, וכן לתודות טקסיות של הסנאט: "עלי עוד להיות ראוי להן".
הדעה הרווחת שנירון עצמו הצית את רומא, מוטלת בספק רב. הרי הוא זה שהגה לבנות בעיר בתים עם אכסדראות (פורטיקו) מיוחדות, שבעת הצורך יכלו להועיל בזמן כיבוי אש. הקיסר לא אהב אש ופחד ממנה. כמו קודמיו, הוא היה נוטה ליצירה יותר מאשר להרס.
בפרובינציית אכאיה (כלומר, למעשה ביוון) הוא ניהל עבודות על תעלה עצומה דרך מיצר קורינתוס. "הוא כינס אסיפה, קרא לפרטוריאנים להתחיל בעבודה, לקול תרועות החצוצרות הכה ראשון בקרקע באת, ונשא על כתפיו את סל האדמה הראשון". נתיב המים החדש היה מקצר את התקשורת הימית בין איטליה לאתונה בכחודש.
בתחילה, נירון לא זלזל גם בתהילה הצבאית של האימפריה: הוא תכנן מסע לעבר שערי הים הכספי, גייס באיטליה לגיון חדש של בחורים צעירים שגובהם שישה רגל, וקרא לו "הפלנקס של אלכסנדר הגדול". אבל מעבר לכך זה לא התקדם.
אולי יעניין אותך
אך משהו השתבש עם היוזמות הטובות, כפי שקרה, למעשה, למוניטין שלו בהיסטוריה. כמובן, כל השבחים שנקראו אצל סווטוניוס ומקורות אחרים אינם מבטלים נתונים אחרים, המופצים הרבה יותר אודותיו, המבוססים בראש ובראשונה על התרחיש המזוויע של רצח אימו.
מקורות טוענים שלצורך ביצועו נבנתה ספינה מיוחדת, שביציאתה לים הייתה אמורה להתפרק לחלקים ולשקוע למצולות. אבל לקושרים לא היה מזל: הים היה שקט והלילה מלא כוכבים. וכאשר קרס גג התא שהוכבד בעופרת ובו שהתה אגריפינה, הדפנות הגבוהות של המיטה הגנו עליה. ולאחר מכן, כשמצאה את עצמה במים, הצליחה אם הקיסר להגיע לאחת מסירות הדייגים. את בת לווייתה אצרוניה, שאותה טעו הפושעים לחשוב כאגריפינה, הם הכו למוות במוטות ובמשוטים.
אך עבור אגריפינה עצמה ההפוגה הייתה קצרה: האם לא הצליחה לשכנע את בנה שאינה חושדת בסיבה האמיתית לטביעה, והוא שלח אליה מתנקשים. תחילה הכו את אגריפינה בראשה במקל, ואחר כך, כשמשך הקנטוריון את חרבו מנדנה, היא הגישה את בטנה, בקוראה "הכה ברחם!"
נירון, מצידו, שלח מסר לסנאט בו האשים את אימו בניסיון הפיכה וניסיון התנקשות בחייו (וזאת אחרי טביעת הספינה!). את טקסט המכתב המביש חיבר סנקה. גם הרדיפות נגד הנוצרים לא תרמו לתהילתו של נירון. כפי שכותב טקיטוס, לאחר שהאשים את בני הדת האחרת בהצתת רומא, "הוא מסר אותם להוצאות להורג המתוחכמות ביותר".
כידוע, על פשעיו נירון לא נותר ללא עונש. מותו של קיסר זה, ששלט בשיא האוטוקרטיה הרומית, התאים באירוניה של הגורל לחלוטין לאידיאלים הנשכחים למחצה של צדק רפובליקני. בשנת 68 לספירה הסנאט והעם הרומי הרגישו לפתע מספיק כוח להתמודד עם הטירן. לאחר שנודע לו על גזר דין המוות, נעץ נירון פגיון בגרונו במילים: "איזה אמן דגול אובד!"
תקופת הרפובליקה, 509–27 לפני הספירה
לאחר גירושו של המלך האחרון, טרקוויניוס סופרבוס (אטרוסקי במוצאו), עברה מלוא סמכותו המבצעת לידי שני קונסולים (שבתחילה כונו פרטורים), שנבחרו על ידי הקומיטיה קוריאטה.
נעשה ניסיון להקנות לשלטון הקונסולים כמה שיותר מאפיינים ברורים של שוני מהשלטון הקודם: האחרון היה לכל החיים, והשליטים החדשים התחלפו מדי שנה. המלך היה אחד, והקונסולים – שניים, והשבועה הטילה עליהם את החובה "לאזן, לפקח ולהגביל זה את זה". יתרה מכך, שאלות של חיים ומוות של אזרחים היו מחוץ לתחום סמכותם של הקונסולים.
עם זאת, הסממנים הסמליים של המלכים נותרו עבור הקונסולים, אך בהיותם ברומא עצמה, שומרי הראש שלהם שלפו בהפגנתיות מתוך הפסקס (צרורות זמורות) את הגרזנים הקטנים. לבסוף, סמכויות הכהונה של המלכים עברו לא לקונסולים, אלא לפקיד מיוחד שנקרא rex sacrorum – "מלך הקורבנות", והפיקוח על הכספים הופקד בידי קוואיסטורים, שגם הם נבחרו בהצבעה עממית ישירה.
עם הזמן, עם זאת, הפך ברור שבמצבים מיוחדים נדרשת מערכת קשוחה ופשוטה יותר של "ניהול משברים", קרי, דיקטטורה. דיקטטורים נתפסו כמעין "מלכים זמניים". הם קיבלו שלטון מלא על העיר ועל הצבא (אפילו על חייהם ומותם של אזרחים), ובפסקס שלהם תמיד היו נעוצים גרזנים. סמכויות חירום אלו יכלו להישאר אצל אותו אדם לא יותר משישה חודשים, שלאחריהם חזרו הקונסולים למלא את תפקידם.
כפי שלא קשה לנחש, בעצם מתן הלגיטימציה לרעיון הדיקטטורי הייתה טמונה סכנה קטלנית לרפובליקה – קריסתה נראתה רק שאלה של זמן. ואכן, תחילה סולה וקיסר מונו "כיוצא מן הכלל" לשליטים לכל החיים – dictator perpetuus, ולאחר מכן קיבל השלטון סממנים מלוכניים מובהקים לחלוטין.
אספסיאנוס
Pecunia non olet (לכסף אין ריח)
אימפריה משגשגת עם היקף עצום של משימות צבאיות וכלכליות נזקקה למנגנון ניהולי הולם. לכן לא מפתיע שהחל מהמעבר שבין המאות ה-1 ל-2 לספירה קיבלו פניהם של הקיסרים הרומיים קווים של יחס גס וציני לכל מותרות תרבותיים. בקיצור, הגיע זמנם של "אנשי צבא", כמו אספסיאנוס. אותו קיסר צורר שהביא לחורבן ירושלים ובית המקדש השני.
"בפני מי שיוצא למאבק על השלטון הקיסרי, ישנה רק בחירה אחת – לטפס לפסגה או ליפול לתהום", כתב טקיטוס על עלייתו של אספסיאנוס. לדעתו, "מבין כל ריבוני רומא הוא היה היחיד שעם הפיכתו לקיסר, השתנה לטובה".
הוא העפיל לפסגה, ובהיותו שליט שאפילו ההיסטוריונים העריכו בצורה די אחידה, יצא לו שם של אדם הוגן. כך שלא נחפש בדיוקנו קיצוניות. אספסיאנוס, ששלט בין 69 ל-79 לספירה, החל בהתלהבות רבה בשיקומה של רומא שנהרסה בעקבות מלחמת האזרחים. "לאחר שניגש לשיקום הקפיטול, החל ראשון במו ידיו לפנות את ההריסות ולשאתן על גבו שלו", סיפר סווטוניוס.
בתקופתו החל "פרויקט הבנייה של המאה" – הקמת האמפיתיאטרון האדיר ביותר של העולם העתיק – הקולוסיאום. "מסירת הפרויקט" התבצעה כבר בתקופת שלטון בנו וממשיך שמו של הקיסר, טיטוס אספסיאנוס.
בנוסף, לאחר שמצא את עצמו לפתע פתאום בפסגת השלטון, שמר הקיסר על הרגליו של אזרח פשוט: חיי היום-יום שלו נותרו צנועים, והוא חש סלידה מיוחדת כלפי גברים שהקדישו תשומת לב קפדנית מדי להופעתם.
פעם אחת, כאשר מישהו הופיע בפני הקיסר כדי להודות לו על קבלת תפקיד, כשהוא מדיף ניחוח בשמים יקרים, התמלא אספסיאנוס זעם: "מוטב היה שתסריח משום!" האומלל נשלל מיד מתפקידו.
מצד שני, הקיסר היה נגיש תמיד לאנשים והקשיב לבקשותיהם. הוא אפילו הורה להסיר את השמירה מדלתות מעונו, כדי שכל אזרח יוכל להיכנס לשם בכל עת. הוא לא הסתיר את מוצאו הצנוע שלו ולא התנכר לו. כאשר מישהו ניסה מתוך חנופה לייחס את שושלתו לאחד מחבריו לנשק של הרקולס, הוא צחק בקול רם יותר מכולם.
באשר למידות רעות, אספסיאנוס היה קמצן וחמדן. ידוע הדיאלוג שלו עם בנו, שגינה את אביו על כך שהטיל מסים עושקים אפילו על שירותים ציבוריים. זה בתגובה הציע לבנו להריח מטבע ולהיווכח ש"לכסף אין ריח". במקרה אחר, "אחד ממשרתיו האהובים ביקש משרת מנהל עבור אדם שהציג כאחיו; אספסיאנוס הורה לו להמתין, זימן אליו את אותו אדם, לקח ממנו בעצמו את הכסף שסוכם על ההשתדלות, ומיד מינה אותו לתפקיד; וכאשר המשרת התערב שוב, אמר לו: 'חפש לך אח אחר, וזה עכשיו אחי שלי'".
אומרים שפעם בדרך "הוא חשד שהעגלון עצר והתחיל למסמר מחדש פרסות לפרדות רק כדי לתת למבקש אחד זמן והזדמנות לגשת לקיסר; הוא שאל כמה הכניס לו המסמור, ודרש לעצמו את חלקו ברווח"…
תקריות אלו ודומיהן כמובן לא הוסיפו לפופולריות של אספסיאנוס, אם כי בסופו של דבר רוב מה ש"הוחרם" על ידו הלך לצרכי המדינה. עבור האוצר הוא נותר תמיד בעל בית חסכן, והרבה לצחוק על הכנסותיו המפוקפקות שלו, בהיותו אדם שלא חסר חוש הומור. אפילו על סף המוות עצמו, שהגיע בשנת 79 לספירה, הקיסר התבדח: "אבוי, נדמה לי שאני הופך לאל".
טראיאנוס
Imperare sibi maximum imperium est (לשלוט בעצמך זו השליטה הגדולה ביותר)
כאשר היה נוקשה, נכונותו הבלתי מתפשרת לאמצעי ענישה כוונה נגד מלשינים. כאשר מצב הרוח של הקיסר היה לוחמני, רצונותיו התגשמו באופן מיידי למציאות בדמות כיבושיהן של מסופוטמיה, ארמניה, דאקיה…
לאחר מותו, קודם כל קיסר חדש בברכה בסנאט במילים felicior Augusto, melior Traian!, שמשמעותן: "שיהיה מאושר מאוגוסטוס וטוב מטראיאנוס". עם המשימה האימפריאלית – להטיל מורא על אויבים מבחוץ – טראיאנוס התמודד מעל ומעבר. בחיי היום-יום הוא הפגין את אותה שנונות ופשטות כמו אספסיאנוס, ואין זה מפתיע, שכן הקריירה שלו הזכירה במובנים מסוימים את גורלו של האחרון.
מרקוס אולפיוס טראיאנוס, שליטה הראשון של רומא שנולד מחוץ לאיטליה, אומץ על ידי הקיסר נרווה, אשר בימי אספסיאנוס שלט בסוריה. אך למרות זאת, טראיאנוס הצעיר החל את שירותו כלגיונר פשוט. בצבא, לפי דיווחו של פליניוס הצעיר, הוא הצטיין בכוח ובסיבולת בלתי רגילים: בכל מסע, עד לאחרון שבהם, צעד בראש כוחותיו.
בשנת 98 לספירה, לאחר שהפך לקיסר, התפרסם טראיאנוס מיד במסע למאבק במלשנות, שייסרה את רומא. כל התיקים באשמת "פשעים נגד המדינה" נסגרו, ובכך סנאטורים מכובדים רבים ניצלו ממוות.
משפטו של הקיסר הצעיר נגד המלשינים עצמם התגלה כנוקשה בדיוק כמו נגד שודדים. הם הושבו בבטנן של דוברות שהורכבו בחיפזון והוטבעו בים הטירני. לעלילות אנונימיות פשוט הפסיקו לתת פתח, ובעיר, לפי הגדרתו של פליניוס הצעיר, שלטו "לא מלשינים, אלא חוקים".
טראיאנוס אכן הוכיח עצמו כ"איש חוק" מושבע. על פי המסורת, בהעניקו לפרפקטוס הפרטוריאנים פגיון – סמל לכבוד התפקיד – התבטא השליט כך: "אני נותן לך נשק זה לשמור עליי, אם אפעל כראוי; אך אם לאו, אזי נגדי"
בבירה ובפרובינציות הוא התייחס בהפגנתיות לכולם כאל שווים. אדיבותו ואופיו הטוב הקנו לו תהילה לא פחותה מאשר הצלחותיו הצבאיות המרשימות. טראיאנוס עד סוף ימיו לא בגד במוטו: "אני רוצה להיות קיסר כזה, שהייתי מאחל לעצמי לו הייתי נתין". בסך הכל, בזיכרון הרומאים הוא נותר כ"קיסר הטוב ביותר".
ולבסוף, נזכיר: בתקופת "מלכותו" של טראיאנוס הגיע שטחה של האימפריה לממדיה הגדולים ביותר: אדמותיה השתרעו מעמודי הרקולס ועד המפרץ הפרסי. מאוחר יותר היא רק הלכה והתכווצה בהתמדה כעור פילוסופים. כך, יורשו של הגיבור שלנו, אדריאנוס, נאלץ לסגת ממרכז מסופוטמיה.
האם שליט זה לא נראה "אישיות זוהרת" על רקע קודמיו? די מוזר שההיסטוריונים, שהיו כה מחמירים כלפי קליגולה ונירון, ולא שכחו לתאר בפירוט גם את חולשותיהם התמימות, שמרו עבור טראיאנוס רק מחמאות.
כמובן, מצד אחד, האימפריה התעייפה מהשרירותיות של הקיסרים הראשונים ולא יכלה עוד לשאת טירופי שלטון, כך שעל הקיסר ששלט בקו התפר שבין המאה ה-1 ל-2, נגזר להיות "טוב".
מצד שני, ישנם הסברים ציניים יותר לתופעה זו. כדי להבין זאת, מספיק להשוות את שנות חייו של טראיאנוס (53–117) ושל הביוגרפים שלו טקיטוס (56–117) ופליניוס הצעיר (62–113). הכרוניקנים כתבו בימי שלטון אלילם… הקיסר הגדול מת כשהיה בדרכו חזרה מפרתיה, בשנת 117. סיבת מותו הייתה זיהום במעיים.
הפרינקפס של הסנאט (מלטינית princeps, דהיינו "ראשון") היה בתחילה פשוט הראשון ברשימת הסנאטורים ובהתאם לכך, הייתה לו זכות הכבוד להצבעה ראשונה. אך החל מאוגוסטוס, נושא התואר הזה הפך לבעל סמכות עליונה לא רשמית, ולכן התקופה המוקדמת של האימפריה, מ-27 לפנה"ס עד 193 לספירה, נקראת הפרינקיפט, שמאופיינת בשימור פורמלי של המוסדות הרפובליקניים (הסנאט, הקומיטיות, המגיסטראטורות וכו').
יתרה מכך, תוך שמירה על תפקודים ביורוקרטיים בלבד בידי מבנים אלו, הפרינקפסים העבירו דרכם את החלטותיהם. האימפריה, שפעלה בדרך זו, הגיעה במאה ה-2 למשבר פוליטי. תחילה הפתרון נראה בדיקטטורה של אנשי צבא, כמו אספסיאנוס וטיטוס. החל מהמאה ה-3, כאשר דיוקלטיאנוס עלה לשלטון האימפריאלי, המודל עצמו עבר רוויזיה מהותית ובנייה מחדש.
הגיעה תקופת הדומינט (284–476), כלומר השלטון היחיד של ה"אדון" (dominus) הרומי. בימי דיוקלטיאנוס ובייחוד קונסטנטינוס הראשון הגדול (306–337) פלגים שונים של האצולה, שהייתה מבוהלת ממרידות ורצתה בריכוזיות השלטון, התפייסו ביניהם. אישיותו של השליט הוכרה סופית כמוחלטת ואלוהית, הסנאט איבד כל משמעות פוליטית, וזו עברה לקונסיסטוריה (המועצה המדינית). המנגנון הביורוקרטי הפך מורכב והתרחב, נציגי המינהל המרכזי קיבלו תארים מיוחדים ושכר כספי, דבר שמעולם לא היה קודם לכן.
במקביל לדומינט, למרבה האירוניה, התגברו במדינה נטיות צנטריפוגליות (בדלניות), מה שהשתקף בכינון הטטררכיה (שלטון הארבעה) על ידי דיוקלטיאנוס, עם שני אוגוסטוסים ושני קיסרים (סגנים), שחלקו ביניהם סמכויות פרטיות רבות.
בשנת 324 ביטל קונסטנטינוס את הטטררכיה, אם כי השאיר חלוקה מנהלית רשמית של המדינה המאוחדת לארבע פרפקטורות ענק. לאחר שליט זה התפצלה האימפריה למערבית ומזרחית, שמתוכן הראשונה נפלה במאה ה-5, ואילו השנייה התקיימה עוד למעלה מאלף שנים.
דיוקלטיאנוס
Quae fuerunt vitia, mores sunt (מה שהיו פעם מידות רעות, הפכו למנהגים)
במאה השלישית האימפריה הרומית, כפי שהכירו אותה מקורבי אוגוסטוס או קוראי אובידיוס, איננה קיימת עוד. שקיעתה הייתה בלתי נמנעת. ובכל זאת, אפילו בתקופה זו נולדו באימפריה שליטים גדולים, כדוגמת דיוקלטיאנוס.
באופן מפתיע, הוא לא זכה להשכלה טובה, לא הבריק בכישורים אינטלקטואליים, אולם הצליח להחזיק את השלטון בידיו הלופתות משנת 284 ועד 305. ניתן לכנות תקופה זו כנקודת מפנה בגורלה של האימפריה. אם הפלאביים (אספסיאנוס, טיטוס, דומיטיאנוס) באו ממשפחות לא מיוחסות במיוחד, הרי שרפורמטור נמרץ זה נולד בכלל במשפחה של עבדים משוחררים. ולאחר מכן, כרבים אחרים, ניצל את ההזדמנות להתבלט בשדה הצבאי.
לדיוקלטיאנוס חסר ההשכלה היו די והותר ערמומיות טבעית ושכל, ואת מרצו ניתן היה רק לקנא. הוא הצליח לבטל כמעט לחלוטין את הסממנים הרפובליקניים, והשליכם לפח הזבל של ההיסטוריה. השלטון הקיסרי הפך מוחלט בצורתו ובתוכנו. דיוקלטיאנוס הרשה לעצמו בקלות את מה שאוגוסטוס רב-העוצמה לא העז אפילו להעלות בדעתו: הוא הנהיג גינוני טקס חצר, שהעתיקו מקרוב את מנהגי מלכי פרס – נפלו לפניו אפיים ארצה ונישקו את שולי בגדו.
באשר לצד המנהלי של העניין, "האל עלי אדמות" נאלץ להנהיג משטר של מה שנקרא טטררכיה, כלומר "שלטון הארבעה", משום שלשלוט לבד במעצמה עצומה רבת טלאים הפך קשה יותר ויותר.
מיד עם עלייתו לשלטון בסתיו 284, הודיע דיוקלטיאנוס רשמית שהוא לוקח לו לשותף בשלטון את מקסימיאנוס. כתוצאה מכך, כפי שקרה בהיסטוריה למשל בימי אוקטביאנוס ואנטוניוס, האימפריה התחלקה באופן מלאכותי לשני חלקים. מקסימיאנוס נשאר שליט כל-יכול במערב. בירתו הפכה להיות מילאנו. דיוקלטיאנוס לקח לעצמו את המזרח ובנה עיר בירה חדשה – ניקומדיה על חופי ים השיש.
לשני הקיסרים היו תארים זהים של אוגוסטוס – ואף הונח כי בתום עשרים שנות שלטון הם יפרשו מרצונם ויעבירו את השלטון ליורשיהם. את האחרונים בחרו הקיסרים ומינו מבעוד מועד, כשהם מעניקים להם את התואר קיסר (סגן): קונסטנטיוס כלורוס התבסס בינתיים בטריר, וגלריוס בעיר הפאנונית סירמיום.
מערכת השלטון של הארבעה, לתפיסתו של דיוקלטיאנוס, הייתה אמורה להבטיח המשכיות ולהציל את האימפריה מהתפרקות. באותו כיוון חקר הקיסר כאשר הנהיג את הרפורמות שלו: בתחום הצבאי הלגיונות הפכו ניידים ובעלי כושר קרבי גבוה יותר, בתחום הפיננסי – "גביית מסים אין ספור הייתה תופעה לא סתם תכופה, אלא רציפה לחלוטין".
השליט הימר ללא סייג על הפוליתאיזם הרומי המסורתי, שספג לתוכו בקלות רוחות זרות שונות, ממצריות ועד קלטיות. אך לנטרל את הפוטנציאל של התורה הנוצרית הצעירה לא עלה בידו. הקיסר, שהיה בעל חשיבה פילוסופית, לא רחש טינה אישית נגד הדת החדשה, אך ראה עצמו נאלץ לנקוט בצעדים הנחרצים ביותר. על פי הצו העליון שלו, כנסיות נועדו להריסה, רכושן – להחרמה, ספרים נוצריים – לשריפה, והאנשים עצמם, המסרבים לקיים טקסים פגאניים – למוות.
התחשיב של דיוקלטיאנוס, למרבה הפלא, התברר כנכון. כעבור עשרים שנה של קיום שליו יחסית של הטטררכיה, הוא הניע את מקסימיאנוס לרדת מהבמה הפוליטית ולוותר על השלטון כולו לטובת "הקיסרים הזוטרים" – קונסטנטיוס וגלריוס. ב-1 במאי 305 הם הוכרזו כאוגוסטוסים.
מקסימיאנוס, בדיעבד, לא הצליח להשלים עם מעמד של אוגוסטוס בפנסיה. דחפים של יוהרה סחפו אותו להרפתקה שעלתה לו בחייו. ואילו דיוקלטיאנוס פרש בשלווה לסלונה (ספליט המודרנית בקרואטיה), שם חי עוד תשע שנים, עסק בגינון וגידל כרוב. וכאשר הקיסרים החדשים קראו לו לחזור לשלטון, הוא ענה להם כאילו נסוג ממגפה: "לו רק הייתם רואים אילו ירקות גידלתי במו ידיי!"
אולם דוגמה מדהימה זו של ויתור על השלטון נותרה בהיסטוריה הרומית, ובעצם גם בהיסטוריה העולמית, כמעט יחידה במינה. איש מהטטררכים שבאו אחריו מעולם לא עזב את "תפקידו" מרצונו החופשי. מאז שהלך לעולמו בנו של העבד המשוחרר, שאלת השלטון באימפריה הוכרעה באמצעות הפיכות חמושות, שמהן יצא קונסטנטינוס מנצח, בנו של קונסטנטיוס כלורוס.
לקראת שנת 324 הוא קיבץ מחדש את כל השטחים הרומיים "תחת שרביט אחד", בצאתו מנצח ממאבק עז מול טוענים רבים לכתר העליון, שכן נבדל מהם במובנים רבים: הוא היה אמיץ, נמרץ ובו זמנית זהיר.
קונסטנטינוס, שלא זכה להשכלה טובה, התייחס בכבוד להשכלה, בהיותו שונה משליטים בני דורו "דמויי חיות" – מקסנטיוס וליקיניוס. עם זאת, התכונה המכרעת באופיו של הקיסר הייתה אהבת שלטון מופרזת, שאילצה אותו לאחר השגת השלטון להסיר את מסכת הצדק ולהפגין אכזריות.
קונסטנטינוס החשדן החל להתייחס בחשדנות לאחיינו ליקיניאנוס – בנו של אחד האוגוסטוסים שהוצאו להורג בפקודתו, שכן ראה בו מתחרה אפשרי. אחר כך באה הוצאתו להורג של קריספוס – בנו הבכור של קונסטנטינוס.
לפני מותו, בשנת 337, הקיסר קיבל עליו את הנצרות. האמונה החדשה עזרה לו לשמר את האימפריה. לאחר מכן דת זו תשמור על מה שיישאר מהאימפריה הרומית לאחר קריסתה. עם אמונה זו הציוויליזציה המערבית, שנולדה בעיר הנצח, תעבור את ימי הביניים החשוכים ותעצב את הממלכתיות לצורות חדשות.
ההיסטוריה של האימפריה הרומית היא מעל לכל שיעור מרתק על טבעו של כוח ועל בני האדם שאחזו בו. מחמשת הדיוקנאות עולה תמונה מורכבת של מנהיגות, שבה חזון שלטוני ומידות רעות היו לא פעם שלובים זה בזה. בעוד שחלק מהקיסרים נחקקו בזיכרון ההיסטורי כעריצים צמאי דם (כמו נירון), ואחרים כמצביאים דגולים ובוני ערים (כמו טראיאנוס ואספסיאנוס), כולם יחד יצקו את היסודות ל"מיתוס הרומי" שממשיך להדהד בחברה המודרנית עד היום. ההתבוננות במורשתם של מנהיגים אלו מזכירה לנו אמת היסטורית נצחית: גם אימפריות אדירות שנדמות כבלתי מנוצחות, קמות, משתנות ונופלות על בסיס החלטותיהם של בודדים.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
כל ההיסטוריה. כל שבוע. אצלכם.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
