תאמל״ק לי
משפט טוקיו, שנפתח ב־3 במאי 1946, היה התשובה המשפטית של בעלות הברית לפשעי המלחמה של הנהגת יפן הקיסרית. במשך יותר משנתיים עמדו 28 בכירים לדין על מלחמה, אכזריות והפרת חוקי האנושות.
בבוקר אחד של תחילת מאי 1946, כשיפן עוד ניסתה לאסוף את שבריה לאחר תבוסתה במלחמת העולם השנייה, נפתח אולם שקט אך טעון עד להתפקע. לא היה זה אולם רגיל של דיונים משפטיים, אלא זירה שבה ההיסטוריה עצמה התייצבה לדין. ב־3 במאי 1946 החל לפעול בית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק (International Military Tribunal for the Far East), המוכר יותר כמשפט טוקיו או "נירנברג של המזרח הרחוק". מאחורי היוזמה עמדו בעלות הברית, שהקימו את בית הדין לפי הוראת המפקד העליון של כוחות הברית, דאגלס מק׳ארתור.
כבר מהרגע הראשון היה ברור כי זהו אינו עוד הליך משפטי רגיל. בית הדין נועד להתמודד עם הנהגת יפן המיליטריסטית ברמות הגבוהות ביותר, ולהעמיד במרכזו שאלה אחת כבדה: מי נושא באחריות להחלטות שהובילו למלחמה כוללת ולזוועות רחבות היקף ברחבי אסיה והאוקיינוס השקט.
הקמת בית הדין והמסגרת הבינלאומית
הקמת בית הדין נעשתה במסגרת שיתוף פעולה בין מדינות בעלות הברית, והוא הוגדר כמקבילה ישירה לבית הדין בנירנברג. מטרתו הייתה אחת: להעמיד לדין את הנהגת יפן הקיסרית על פעולותיה במהלך שנות המלחמה.
בראש ההרכב השיפוטי עמד השופט האוסטרלי ויליאם ווב, שנשא באחריות לניהול אחד המשפטים המורכבים ביותר שנערכו אי פעם בזירה הבינלאומית. מן הצד הסובייטי השתתף כשופט איוואן זריאנוב, שייצג את עמדת ברית המועצות בהליך כולו. את התביעה הוביל מטעם ברית המועצות סרגיי גולונסקי, שהופקד על הצגת כתב האישום נגד בכירי המשטר היפני. הרכב זה שיקף את השותפות הרחבה של בעלות הברית ואת הרצון לייצר מסגרת משפטית בינלאומית בעלת סמכות מוסרית והיסטורית.
הנאשמים והאישומים
בפני בית הדין הובאו 28 נאשמים, כולם אנשי מפתח בצמרת הצבאית והמדינית של יפן בזמן המלחמה. בין הבולטים שבהם היה ראש ממשלת יפן לשעבר Hideki Tojo, שנחשב לאחד הסמלים המובהקים של המערכת המיליטריסטית היפנית.
כתב האישום שהוגש נגדם היה רחב היקף וחריג בחומרתו. הם הואשמו בשלושה תחומים מרכזיים: פתיחה ביוזמה של מלחמה תוקפנית, ביצוע פשעי מלחמה המוניים, וביצוע פשעים נגד האנושות שכללו מעשים בלתי אנושיים בקנה מידה רחב.
האישומים לא היו רק משפטיים במובן הצר, אלא ביטאו ניסיון להגדיר מחדש את גבולות האחריות האישית של מנהיגים מדינתיים בעת מלחמה. כל אחד מהנאשמים עמד בפני מערכת ראיות שנועדה להוכיח כי החלטותיהם האישיות תרמו ישירות להתרחשותם של אירועים הרסניים ברחבי היבשת האסייתית.
מהלך המשפט: 818 ימים של עדויות
ההליך המשפטי נמשך יותר משנתיים שלמות, בין מאי 1946 לנובמבר 1948. במהלך תקופה זו התקיימו לא פחות מ־818 ישיבות פומביות, מספר חריג גם בסטנדרטים של משפטים בינלאומיים.
הדיונים כללו הצגת מסמכים, עדויות וחקירות נגדיות שנועדו לבסס את אחריותם של הנאשמים. האולם הפך לזירה שבה היסטוריה צבאית, פוליטית ומשפטית נשזרה יחד, כשכל עדות הוסיפה שכבה נוספת להבנת מנגנוני קבלת ההחלטות של יפן בתקופת המלחמה.
עם סיום הדיונים בנובמבר 1948, פרסם בית הדין את הכרעתו. מרבית הנאשמים נמצאו אשמים באישומים שיוחסו להם. ההחלטות לא היו אחידות, אך בחלק מהמקרים נקבעו עונשים כבדים במיוחד. שבעה מהנאשמים, ובהם גם הידקי טוג׳ו וקנג׳י דויהארה, נידונו לעונש מוות בתלייה. יתר הנאשמים קיבלו עונשי מאסר שונים, בהתאם לחומרת מעשיהם כפי שנקבעה בפסק הדין. פסקי הדין סימנו את סיומו של עידן משפטי חדש, שבו אחריות אישית של מנהיגים מדינתיים הפכה לעיקרון משפטי בינלאומי מחייב.
משפט טוקיו היה חלק מתהליך רחב יותר של עיצוב המשפט הבינלאומי לאחר מלחמת העולם השנייה. לצד משפטי נירנברג, הוא יצר תשתית רעיונית ומשפטית חדשה, שבה מדינות אינן היחידות הנושאות באחריות, אלא גם יחידים בתפקידים בכירים. המשפט הדגיש את עקרון אי היכולת להתחמק מאחריות אישית בגין פשעים נגד השלום והאנושות. בכך הוא הפך לאבן דרך בהתפתחות המשפט הפלילי הבינלאומי.
זיכרון של אחריות
כאשר ננעלה הדלת האחרונה של אולם בית הדין בנובמבר 1948, לא הסתיים רק משפט. הסתיים פרק שבו ההיסטוריה ניסתה להגדיר מחדש את גבולות המותר והאסור במלחמה. ההכרעות שהתקבלו בטוקיו נותרו מאז חלק בלתי נפרד מהשיח על צדק בינלאומי, אחריות מנהיגים וזיכרון מלחמות העולם. המשפט לא מחק את העבר, אך הוא ביקש להציב לו מסגרת של דין. מסגרת שממשיכה להדהד גם עשרות שנים לאחר מכן, בכל דיון על אחריות, מלחמה ומשפט בינלאומי.
אם הסיפור הזה פתח לכם שער להבנת אחת התקופות המטלטלות של המאה ה־20, המשיכו לחקור איתנו פרקים דומים של משפט והיסטוריה ולשתף את הכתבה עם מי שזה יכול לעניין אותו.
