ב-30 בספטמבר 2026 הסתיימה נוכחות הכוחות האמריקניים בבסיסים האחרונים בעיראק, 23 שנה לאחר הפלישה שהפילה את סדאם חוסיין. ■ היציאה סוגרת פרק צבאי ממושך, אך משאירה את בגדאד מול שתי שאלות שלא נעלמו עם אחרון החיילים: דאעש והמיליציות הפרו-איראניות.
ב-30 בספטמבר 2026 נסעה שיירה של כוחות הביטחון העיראקיים ברחובות נג'ף. החיילים חגגו. יותר משני עשורים לאחר שהכוחות האמריקניים נכנסו לעיראק בדרך להפלת משטרו של סדאם חוסיין, יצאו אנשי צבא ארצות הברית מהבסיסים האחרונים שבהם עוד ישבו במדינה. יום קודם לכן נתלה דגל עיראקי ענק על צריח אל-חדבא הנטוי, הצריח המשוחזר מן המאה ה-12 במסגד הגדול א-נורי בעיר העתיקה של מוסול. לשתי התמונות היה מסר דומה: תקופה הסתיימה.
ארצות הברית השלימה את יציאתה במסגרת הסכם מדורג שאליו הגיעו ממשלת עיראק וממשל ג'ו ביידן ב-2024 ושממשל דונלד טראמפ המשיך ליישם. המבצע הצבאי האמריקני נגד דאעש בעיראק הסתיים, האחריות הביטחונית העיקרית עברה לידי ממשלת עיראק, ומטה כוח המשימה המשותף של מבצע נחישות טבועה עבר לירדן. אלא שהיציאה אינה סוגרת את הסיפור האמריקני במזרח התיכון, ואף אינה פותרת את המאבקים שהצטברו בעיראק מאז 2003. ארצות הברית ממשיכה להילחם בדאעש בסוריה, עיראק נדרשת להתמודד עם תאי הארגון שנותרו בתחומה, והמיליציות המקורבות לאיראן מציגות את הנסיגה כהוכחה לניצחונן.
הבסיס האחרון
פיקוד המרכז של ארצות הברית, סנטקום, הודיע בטמפה שבפלורידה כי ב-30 בספטמבר 2026 השלים את היציאה המסודרת של הכוחות והציוד האמריקניים מבסיס חיל האוויר ארביל. בכך הסתיימה משימת מבצע ״נחישות טבועה״ בעיראק.
היציאה מארביל הייתה נקודת הסיום של תהליך שכבר החל באוקטובר 2025, כאשר כוחות אמריקניים וכוחות הקואליציה החלו לעזוב את עיראק הפדרלית. בחודש ספטמבר 2026 הוצאו אנשי הצוות והציוד מארביל, שהיה המוקד המבצעי העיקרי של כוח המשימה המשותף המשולב, CJTF-OIR, ובשלב האחרון אירח את מרביתם של כ-1,500 אנשי צבא אמריקנים ואנשי הקואליציה שתמכו במבצעים נגד דאעש.
דובר הפנטגון שׁוֹן פַּרְנֶל תיאר את הנסיגה כסיום של מערכה בת 12 שנים נגד דאעש וכמעבר למערכת יחסים ביטחונית אחרת בין וושינגטון לבגדאד.
המסגרת החדשה אמורה להיות יחסי הגנה דו-צדדיים בין ארצות הברית לעיראק, ולא נוכחות של כוח קואליציוני המנהל משימה צבאית מתוך המדינה. כוח המשימה המשותף המשולב ממשיך להתקיים, אך מטהו נמצא כעת בירדן, בעוד הכוחות האמריקניים ממשיכים במשימת הלחימה בדאעש בסוריה לצד שותפי הקואליציה וממשלת סוריה.
מבצע נחישות טבועה החל ב-2014, כאשר סנטקום הקים את כוח המשימה במטרה לייעץ לכוחות שותפים, לסייע להם ולאפשר את פעילותם נגד דאעש בעיראק ובסוריה.
מפקד סנטקום, האדמירל בְּרַאד קוּפֶּר, הודה ל"עשרות אלפי אנשי השירות האמריקאים, הדיפלומטים והעובדים האזרחיים שנענו לקריאה בעיראק". לדבריו, בזכות "הנחישות, ההקרבה והמקצועיות" שלהם, דאעש אינו עוד איום מערכתי על הביטחון הלאומי של עיראק, וכוחות הביטחון העיראקיים, ובהם הפשמרגה וכוחות ביטחון נוספים של חבל כורדיסטן העיראקי, מחזיקים כעת ביכולת, במנהיגות ובעצמאות המבצעית הנדרשות כדי להתמודד עם האיומים בעצמם.
קופר הדגיש שהנסיגה מעיראק אינה שקולה לוויתור מוחלט על היכולת האמריקנית להגיב להתעוררות מחודשת של דאעש.
תשעה מתקנים, מערכת אחת שהתקפלה
אחד המרכזיים היה בסיס ויקטורי, סמוך לנמל התעופה הבין-לאומי של בגדאד. במשך שנים שימש הבסיס כמרכז פיקוד, שליטה ולוגיסטיקה גדול של הכוחות האמריקניים באזור. פעלו בו כמה מפקדות, מתקני מודיעין ומערך תובלה אווירית. עם היציאה האמריקנית הועבר הבסיס לידי המטה העיראקי ללוחמה בטרור.
גם בסיס עין אל-אסד במחוז אל-אנבאר פונה. זה היה מתקן מרכזי לפעילות סיור אווירי, תקיפות ומערכי מכ"ם. מחנה יוניון 3 באזור הירוק בבגדאד פונה אף הוא, וכך גם בסיס הריר בארביל, ששימש לאיסוף מודיעין ולהפעלת כלי טיס בלתי מאוישים.
אלא שהדבר שנעלם עם אנשי הצבא לא היה רק כוח אדם. ארצות הברית קיפלה גם מערך הגנה אווירית רב-שכבתי שנבנה לנוכח מתקפות טילים וכטב"מים מצד איראן ומצד המיליציות השיעיות המזוהות עמה.
סנטקום הציב סוללות פטריוט בעין אל-אסד ובארביל, בין היתר לצורך יירוט טילים בליסטיים ששוגרו מאיראן. בבסיסים בבגדאד ובארביל ובקמפ ויקטורי הופעלו מערכות C-RAM המצוידות בתותחי וולקן, שנועדו ליירט כטב"מים מתאבדים ורקטות קצרות טווח. לצד אלה היו גם מערכות אוונג'ר, שעליהן טילי סטינגר המיועדים להפלת כלי טיס וטילי שיוט בגובה נמוך.
היחידות שהפעילו את המערכות הללו עזבו יחד עם יתר הכוחות. בכך נעלמה גם מטריית ההגנה האמריקנית שהגנה במשך תקופה על מתקנים ועל כוחות בעיראק מפני חלק מן האיומים האוויריים.
2003: הכניסה הגדולה
הפרק שהסתיים בספטמבר 2026 החל ב-2003, כאשר ארצות הברית פלשה לעיראק והפילה את משטרו של סדאם חוסיין. ב-27 במרץ 2003, סמוך לנג'ף, תועדו חיילי דיוויזיית החי"ר השלישית של צבא ארצות הברית, מגדוד 3-7, תופסים מחסה לאחר שספגו אש במהלך משימת חיפוש והשמדה. התצלום מהשבועות הראשונים של המלחמה תפס רגע אחד בתוך נוכחות צבאית שהלכה וגדלה במהירות.
במהלך הפלישה היו לארצות הברית, בכל רחבי המזרח התיכון, כ-250 אלף חיילים. בתוך עיראק עצמה הגיע הסד"כ האמריקני בשיא הלחימה ב-2007 לכמעט 170 אלף חיילים, שהתפרסו ב-505 בסיסים ומתקנים.
כבר מ-1998 החזיק צבא ארצות הברית כ-27 אלף חיילים בשירות פעיל ברחבי המזרח התיכון, מספר גבוה משמעותית מן הנוכחות בעשורים שקדמו לכך. לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001 גדלה המערכת במהירות. בסיסים קבועים, מתקנים צבאיים ומתקני מודיעין הורחבו כדי לתמוך תחילה במלחמה באפגניסטן, לאחר מכן בפלישה לעיראק ולבסוף בשורה של מערכות נגד טרור בעיראק, אפגניסטן, סוריה, איראן, תימן ולוב.
בין 2007 ל-2011 מספר האמריקנים שהוצבו ברחבי המזרח התיכון השתנה, אך לא ירד מכ-100 אלף. בסופו של דבר הגיע ממשל ברק אובמה למסקנה שיש לצמצם את המעורבות. ב-2011 הודיע אובמה כי "גאות המלחמה נסוגה" והחל להחזיר הביתה עשרות אלפי חיילים שנשלחו לאפגניסטן. הנסיגה המלאה מאפגניסטן עצמה לא תתרחש אלא כעבור עשור.
באותה שנה הוציא ברק אובמה את הכוחות הלוחמים מעיראק. היה זה ניסיון לסיים מלחמה שנתפסה בהרחבה ככישלון ולהקטין את המעורבות האמריקנית במדינה. אך היציאה ב-2011 לא הייתה סוף הסיפור.
דאעש מחזיר את האמריקנים
פחות משלוש שנים חלפו. ב-2014, לאחר שדאעש השתלט על שטחים נרחבים בעיראק ובסוריה והקים בהם את "הח׳ליפות" שלו, ביקשה ממשלת עיראק סיוע אמריקני.
כ-5,000 חיילים אמריקנים נשלחו מחדש לעיראק במסגרת מבצע ״נחישות טבועה״. משימתם הייתה לסייע לצבא העיראקי ולכוחות הכורדיים במערכה נגד ארגון המדינה האסלאמית, דאעש. בין 2014 ל-2017 איבד הארגון את השטחים הנרחבים שבהם שלט, אך המערכה האמריקנית לצד כוחות הקואליציה נמשכה גם לאחר מכן כדי לפרק את יכולתו הצבאית ולמנוע ממנו לשוב ולהפוך לאיום מאורגן.
מאז דצמבר 2021 הוצבו בעיראק כ-2,500 חיילים אמריקנים בתפקידי ייעוץ וסיוע, והם עסקו בין היתר בהדרכת הצבא העיראקי למלחמה בדאעש. לצדם פעלו בשנים האחרונות כ-1,000 אנשי קואליציה ונאט"ו, שעיסוקם העיקרי היה אימון, ייעוץ וסיוע מודיעיני. בסך הכול ארכה משימת הקואליציה נגד דאעש 12 שנים.
הטענה שלפיה הוואקום שנוצר לאחר הנסיגה האמריקנית ב-2011 תרם לעליית דאעש הפכה לחלק מהוויכוח על מדיניות ארצות הברית באזור. היא גם ריחפה מעל היציאה של 2026: האם מוסדות הביטחון העיראקיים מסוגלים הפעם להתמודד לבדם? שאלה שהתחדדה בייחוד בעקבות הנסיגה הבהולה מאפגניסטן בקיץ 2021.
השאלה שאחרי הקואליציה
הגנרל העיראקי בדימוס מוּחַמַּד אַל-ג'וּבּוּרִי, שפיקד על חטיבה במהלך המלחמה בדאעש, הציג את הבעיה במילים ישירות: השאלה החשובה ביותר היא האם מוסדות הביטחון של עיראק הכינו חלופה מעשית לשלב שאחרי הקואליציה.
בשנים האחרונות סיפקו הכוחות האמריקניים מודיעין על תנועות פעילי דאעש, תצפית וסיור מהאוויר וסיוע לוגיסטי. היעלמותן של היכולות האלה מעוררת חשש בקרב גורמי ביטחון עיראקיים ובחבל הכורדי, במיוחד משום שדאעש, אף שאיבד את השטחים שבהם שלט, עדיין מחזיק רשת של תאים רדומים.
אל-ג'ובורי הצביע במיוחד על האפשרות שדאעש יצליח להשיג כטב"מים חמושים או רחפני נפץ בשעה שלעיראק עדיין אין מערך הגנה אווירית מספיק להתמודדות עם איום כזה. המפקד הכורדי סִירְוַואן בַּרְזַאנִי דיווח כי בשבועות שקדמו לנסיגה נרשמה תנועה מוגברת של תאי דאעש. לדבריו, הידיעה שהקואליציה הבינלאומית עומדת לעזוב העלתה את המורל בקרב פעילי הארגון.
כוחות הביטחון העיראקיים הודיעו גם על חשיפת חוליה שנחשדה בהשתייכות לדאעש ושלפי החשד התכוננה לבצע פיגועי התאבדות במקביל לנסיגת הכוחות האמריקניים. גם עַבְּד א-רַחְמַאן א-זוּבַּעִי, מנהיג שבטי סוני מפלוג'ה, הזהיר מפני ואקום ביטחוני שייווצר לאחר יציאת הקואליציה.
פרנל הבהיר כי מבחינת ארצות הברית האחריות להתמודדות עם "האתגרים הביטחוניים שנותרו", ובהם דאעש והמיליציות המזוהות עם איראן, מונחת כעת בעיקר על כתפי ממשלת עיראק.
4,500 הרוגים ושתי יציאות
המחיר האמריקני של שני העשורים בעיראק היה כבד. במהלך יותר מ-20 שנות לחימה נהרגו כ-4,500 חיילים אמריקנים. גם במהלך המלחמה שהתנהלה ב-2026 בין ארצות הברית לאיראן הפכה עיראק פעם נוספת לזירת עימות. מתוך 18 אנשי שירות אמריקנים שנהרגו במהלך העימות, שבעה נהרגו בשטח עיראק. האחרון שבהם היה סמל בצבא ארצות הברית שנהרג ביולי במהלך פיצוץ מבוקר של כטב"ם בבסיס סמוך לארביל.
ב-22 ביולי הובאו לבסיס חיל האוויר דובר בארצות הברית גם שרידיהם של סגן ראשון טַיְלֶר פִיהָאן ושל סמל ראשון מַיְקֶל עִמָּנוּאֵל סְוִוינְטוֹן, מחללי המלחמה עם איראן, במסגרת טקס העברה צבאי מכובד.
כך נוצרה סימטריה היסטורית לא נוחה. ארצות הברית יצאה מעיראק פעם אחת ב-2011 וחזרה אליה בגלל דאעש. ב-2026 היא יוצאת פעם נוספת, הפעם לאחר יותר מעשור שבו הגדירה את משימתה העיקרית כהבטחת תבוסתו של אותו ארגון.
המיליציות חוגגות
אם ממשלת עיראק והפנטגון הציגו את הנסיגה כמעבר מתוכנן לאחר הצלחת המערכה נגד דאעש, המיליציות המזוהות עם איראן סיפרו סיפור אחר לגמרי.
ארגון אַסְחַאבּ אַל-כַּהְף בירך את העיראקים על מה שכינה "הנסיגה המשפילה של הכובש האמריקני תחת מכות הכטב"מים והטילים של ההתנגדות". גם אַבּוּ מֻגְ'תַבּא אַל-יַאסִירִי, מפקד ב"התנגדות האסלאמית בעיראק", הגדיר את היציאה כ"ניצחון היסטורי" וכ"תבוסה מוחצת לפרויקט האמריקני". מבחינתו, 30 בספטמבר היה יום של "סגירת דף שחור בהיסטוריה של עיראק" והוכחה לכך שארצות הברית נכשלה בניסיון לכפות את רצונה על המדינה.
לַהִיבּ הִיגֶל, סגנית מנהלת תוכנית המזרח התיכון וצפון אפריקה בקבוצת המשבר הבין-לאומית, הסבירה כי הארגונים הנתמכים בידי איראן ראו במשך שנים בנוכחות הצבאית האמריקנית המשך של הכיבוש בעיראק. לדבריה, אותם ארגונים האמינו שהאמריקנים נמצאים במדינה גם כדי לעקוב אחר פעילות המיליציות המזוהות עם איראן.
גַ'אסֵם אַל-בַּהַאדְלִי, פרשן ביטחוני עיראקי המתמחה בארגונים שיעיים הקשורים לאיראן, העריך כי טהרן תרוויח מבחינה אסטרטגית מן היציאה, משום שהנוכחות האמריקנית שימשה במשך שנים כגורם מאזן מול ההשפעה האיראנית. להערכתו, המיליציות ינסו להפוך את "הניצחון" שהן מייחסות לעצמן גם להשפעה גדולה יותר על קבלת ההחלטות הביטחונית והפוליטית בעיראק.
ראש ממשלת עיראק מבטיח ריבונות
ראש ממשלת עיראק עַלִי אַל-זַיְדִי עמד בראש טקס העברת האחריות והציג את יציאת הכוחות כהתחלה, לא רק כסוף.
אלא שהמבחן המרכזי לריבונות שעליה דיבר אל-זיידי נמצא בתוך עיראק עצמה. המיליציות המזוהות עם איראן צברו במשך השנים כוח צבאי, פוליטי וכלכלי, וחלקן נטועות עמוק במערכת הביטחונית ובמערכת הפוליטית.
אולי יעניין אותך
אל-זיידי התחייב כי בעיראק לא יהיה "נשק מחוץ למטריית החוק, ולא כוח מחוץ למוסדות המדינה". משמעותה המעשית של ההבטחה היא ניסיון להכפיף לאותה מסגרת ממלכתית גם את הארגונים החמושים שנשענו במשך שנים על תמיכה איראנית. הבעיה היא שהם אינם ממהרים להסכים.
תנאי אחד הפך לרשימת תנאים
במשך תקופה הציגו הארגונים החמושים את יציאת הכוחות האמריקניים כתנאי להנחת נשקם. כאשר התנאי הזה התממש, נוספו דרישות חדשות. מפקד בכיר בחַרַכַּת אַל-נוּגַ'בַּאא, מיליציה עיראקית הנתמכת בידי איראן ומוגדרת בארצות הברית ארגון טרור זר, טען כי עצם הדרישה לפירוק הארגונים מנשקם היא דרישה חיצונית.
אסחאב אל-כהף היה חריף אף יותר. לאחר שהמיליציות העיראקיות הנאמנות לאיראן שיגרו באותו חודש כטב"מים לעבר צינור נפט סעודי חיוני, תקיפה ששיבשה את אספקת הנפט העולמית ותרמה לזינוק במחירי הנפט, הכריז הארגון כי "סוגיית מסירת הנשק היא אשליה שמטפחים החלשים, המושפלים והעבדים של הדולר". הארגון הוסיף כי ימשיך להשתתף ב"ציר ההתנגדות" בהתאם להוראת הסמכות הדתית של הרפובליקה האסלאמית של איראן.
עבור ממשלת עיראק, אם כן, הסתיים אחד הוויכוחים ונפתח אחר. אין עוד כוח אמריקני גדול שהמיליציות יכולות להציג ככוח כיבוש, אך גם אין עדיין הסכמה מצדן לוותר על הנשק.
"משימה כמעט בלתי אפשרית"
היגל מטילה ספק ביכולת הממשלה העיראקית לבצע פירוק מהיר של הארגונים החמושים. לדבריה, "זו משימה כמעט בלתי אפשרית לפרק במהירות את הקבוצות האלה מנשקן". היא הוסיפה כי כל עוד השלטון בטהרן עומד על כנו, "קשה מאוד לדמיין שהקבוצות יניחו את נשקן".
הקושי אינו רק צבאי. איראן נשענת בעיראק על רשת של פוליטיקאים, מיליציות וכלי תקשורת. דווקא בשעה שמעמדה נשחק בזירות אחרות, יציאת ארצות הברית העניקה לארגונים העיראקיים המזוהים איתה תחושה של הישג.
בשלוש השנים האחרונות איבדה איראן חלק מהשפעתה בכמה מוקדים מרכזיים במזרח התיכון. חזבאללה בלבנון נחלש קשות בעקבות הפלישה הישראלית לכפרים בדרום לבנון, ונפילתו של בעל בריתה של איראן בסוריה, בשאר אל-אסד, אילצה ארגונים המקושרים לטהרן לוותר על שטחים בעלי חשיבות אסטרטגית.
עיראק, בהתאם לכך, מקבלת משקל גדול עוד יותר בתוך מערך ההשפעה האיראני.
עיראק בין וושינגטון לטהרן
במשך שנים הייתה עיראק אחת המדינות היחידות באזור שקיימו קשרים ביטחוניים ופוליטיים קרובים הן עם ארצות הברית והן עם איראן. האיזון הזה מעולם לא היה פשוט.
בינואר 2020 חיסלה ארצות הברית בבגדאד את מפקד כוח קודס קָאסֶם סוֹלֵימָאנִי. מנגד, מיליציות שנתמכו בידי איראן תקפו במשך השנים בסיסים וחיילים אמריקניים בעיראק ובמדינות נוספות באזור.
כאשר התרחבה המלחמה בין ישראל לבין גורמים המזוהים עם איראן, מעזה ועד תימן, הפכו הכוחות האמריקניים בעיראק ליעד תכוף למתקפות של מיליציות הנתמכות בידי טהרן.
המתקפות גברו עוד יותר ב-2026 לאחר שהנשיא דונלד טראמפ פתח לצד ישראל במלחמה עם איראן שבמהלכה חוסל המנהיג העליון של איראן, האייתוללה עַלִי חַ'אמֶנֶאִי. בקרב המיליציות הנאמנות לטהרן הוא נתפס כמי שעמד בראש ההתנגדות החמושה.
למרות הסטת הקשב לניסיון הפיגוע בפליי דובאי, בישראל עקבו גם כן אחר היציאה האמריקנית מעיראק. גורמים ישראליים הזהירו כי נסיגת כוחות סנטקום מסירה מהזירה גורם שפעל לבלימת ההשפעה האיראנית, ובקרב גורמים בעיראק ובחבל הכורדי הובע חשש כי הכוחות המקומיים לא יצליחו לבדם לרסן את המיליציות.
מנהיג חבל כורדיסטן הגדיר את היציאה כהפקרת בעלי ברית והזהיר כי היעדר מערכות ההגנה האמריקניות משאיר את הכורדים חשופים יותר למתקפות.
מהדגל במוסול לשיירה בנג'ף
ב-29 בספטמבר, ערב השלמת הנסיגה, נתלה דגל עיראקי ענק על צריח אל-חדבא המשוחזר במסגד הגדול א-נורי בעיר העתיקה של מוסול. הצריח הנטוי נבנה במאה ה-12. יום לאחר מכן נראו כוחות הביטחון העיראקיים נוסעים בשיירה דרך נג'ף וחוגגים את יציאת הכוחות בהובלת ארצות הברית.
הסמליות הייתה ברורה גם ללא נאומים. עיראק ביקשה להציג את הרגע כהשבת האחריות למדינה ולמוסדותיה. אבל הסמליות אינה מבטלת את הבעיות שאותן נדרשת בגדאד לפתור כעת: כיצד למנוע מתאי דאעש להתארגן מחדש, כיצד לפצות על אובדן חלק מן המודיעין והסיוע האווירי האמריקני, כיצד להגן על שמי המדינה ללא אותה שכבת הגנה, וכיצד לאכוף את העיקרון שלפיו המדינה לבדה מחזיקה בכוח חמוש.
הסיפור הגדול יותר: אמריקה רוצה לצאת מהמזרח התיכון
הנסיגה מעיראק מתרחשת בתוך דיון רחב יותר על עצם היקפה של הנוכחות הצבאית והמודיעינית האמריקנית במזרח התיכון. בתוך הצבא ובקהילת המודיעין האמריקנית מתקיימים דיונים לא רשמיים על האפשרות לצמצם את מספר אנשי הצבא, אנשי המודיעין והמתקנים הקבועים באזור אם ממשל טראמפ יצליח להביא לסיום המלחמה עם איראן. שישה גורמים תיארו דיונים כאלה.
אם יבוצע צמצום, הוא יהיה שלב נוסף בניסיון שחוזר אצל נשיאים אמריקנים כבר שנים: להפנות משאבים מן המזרח התיכון לזירות אחרות, מבלי שאירוע חדש יחזיר את וושינגטון לאזור.
בשלב זה, למרות הדיבורים על צמצום, נמצאים עדיין כ-50 אלף חיילים אמריקנים במזרח התיכון ולצדם נכסים צבאיים רבים, בהם שתי נושאות מטוסים ויותר מתריסר משחתות המצוידות בטילים מונחים.
גם בסוכנות הביון המרכזית התמונה אינה של נסיגה פשוטה. אנשי CIA שנשלחו חזרה לארצות הברית בשלב הקשה ביותר של הלחימה עם איראן החלו לחזור לאזור.
25 שנים של ניסיונות "לפנות מזרחה"
מאז פיגועי 11 בספטמבר עברו כ-25 שנים של התערבות צבאית אמריקנית במזרח התיכון, ובמהלכן חזר אותו דפוס שוב ושוב: הכרזה על צמצום, משבר חדש, וחזרה של כוחות ומשאבים. גם לאחר הירידה הגדולה במספר החיילים אחרי 2011 נותר מספר אנשי הצבא האמריקנים ברחבי המזרח התיכון בדרך כלל בין 30 אלף ל-60 אלף.
ממשל אובמה ניסה לבצע "פנייה" של משאבים צבאיים ומודיעיניים לעבר אסיה. ממשל טראמפ הראשון הגדיר את סין כאיום הגדול ביותר על ארצות הברית באסטרטגיית הביטחון הלאומי הראשונה שלו.
המונח "פנייה" הפך עם הזמן לבדיחה חוזרת בחוגי הביטחון הלאומי האמריקניים. שוב ושוב הגיע משבר אחר: עליית דאעש שלא נחזתה מראש, או החלטתו של טראמפ בקדנציה הראשונה לחסל את קאסם סולימאני, ומשכה את ארצות הברית בחזרה אל האזור.
המלחמה עם איראן שינתה את שאלת הבסיסים
המלחמה עם איראן הוסיפה לדיון ממד חדש. הבסיסים שנועדו לאפשר לארצות הברית להקרין כוח באזור הפכו בעצמם למטרות. המלחמה גבתה את חייהם של 18 אנשי שירות אמריקנים והמחישה את פגיעותם של חלק מן המתקנים האמריקניים מול טילים וכטב"מים איראניים. גורם אמריקני תיאר את הבעיה במשפט קצר: "הפגיעויות תמיד היו ידועות, אבל ארצות הברית מעולם לא טיפלה בהן בדחיפות".
הצבא האמריקני בוחן כעת דרכים לחזק את ההגנה על הכוחות שיישארו במזרח התיכון גם לאחר סיום המלחמה. אחת האפשרויות שנבחנות היא העברת מתקנים מסוימים אל מתחת לפני הקרקע כדי להגן עליהם טוב יותר מפני מתקפות טילים וכטב"מים.
הפנטגון דן ברעיון של מתקנים תת-קרקעיים כבר בעבר, אך השבועות הראשונים של המלחמה עם איראן הפכו את הדיון לדחוף הרבה יותר.
במקביל פיתח הצבא כמה אפשרויות לשינוי פריסת הכוחות במזרח התיכון כבר במהלך 2027. עם זאת, גורמים המעורבים בדיון הדגישו כי כל עוד המלחמה נמשכת, אין היגיון בנטישת אתרים אסטרטגיים שמהם ניתן להפעיל כלי טיס.
לא מתקיים בשלב זה הליך רשמי של "בחינת פריסת כוחות", ולא ניתנה הוראה ישירה לבצע מהלך כזה. חלק מן הגורמים בצבא וב-CIA מנסים להיערך לאפשרויות שונות על סמך הערכת כיוון המדיניות של טראמפ. גורמים שתיארו את הדיונים אמרו שהוא לא הציג אסטרטגיה ברורה לתקופה שלאחר המלחמה, והצביעו גם על כך שבמשך שנים בנה חלק מזהותו הפוליטית סביב צמצום הנוכחות הצבאית האמריקנית מעבר לים.
אחד הגורמים תיאר את השאלה שמעסיקה את המערכת כך: "האם קיימת משימה משתמעת? האם משהו עומד להגיע ואנחנו צריכים להיות מוכנים, או שאנחנו פשוט יושבים קדימה למקרה שיקרה משהו?"
לאחר פרסום המידע מסר גורם אמריקני שהצבא "לא ידון בהתייעצויות פנימיות ולא יעלה השערות לגבי פריסת הכוחות העתידית מסיבות של ביטחון מבצעי". משרד מזכיר ההגנה הפנה את השאלות לסנטקום, וה-CIA סירב להגיב.
המתקנים שנפגעו
איראן תקפה מתקנים אמריקניים במספר מדינות באזור. בסיסים צבאיים אמריקניים בבחריין, קטר, ערב הסעודית וכווית נפגעו מטילים ומכטב"מים איראניים, וגורמים אמריקניים תיארו את הנזק כמשמעותי.
תחנת CIA בריאד נפגעה באופן כה קשה במתקפה איראנית עד שגורם אמריקני וקצין מודיעין לשעבר תיארו אותה כמי שנהרסה למעשה. איראן תקפה גם מתקנים אמריקניים בירדן ובאיחוד האמירויות. המתקפות הללו התרחשו כאשר שני הצדדים החליפו אש בפעם הראשונה לאחר הפוגה של בערך חודש.
במקביל ממשיכים הכוחות האמריקניים ללוות כלי שיט העוברים במצר הורמוז, לתקוף תשתיות איראניות ולאיים בתקיפות נוספות שעלולות להרחיב עוד את המלחמה. מפקדים בכירים בצבא ארצות הברית הזהירו את טראמפ כי אפשרויות צבאיות להחרפת העימות אינן צפויות להשיג את היעדים שהציג. הנשיא בחר במקום זאת למקד מאמצים בהגברת הלחץ הכלכלי על המשטר האיראני.
אין לדרך הזאת לוח זמנים ברור. אנליסטים העריכו כי ההנהגה האיראנית מסוגלת לספוג חודשים של לחץ כלכלי וכי לא צפויה להיכנע בטווח הקרוב.
לבנות מחדש, או לא לבנות בכלל
הנזק למתקנים יצר שאלה נוספת: האם כל מה שנהרס בכלל צריך להיבנות מחדש. גורמים בתוך ה-CIA ובפיקוד המבצעים המיוחדים של הצבא בוחנים אם משימות רגישות מסוימות יכולות להתבצע בלי בסיס קבוע במזרח התיכון. לפי הרעיון, אנשים וציוד יישארו בארצות הברית, יישלחו לאזור לצורך משימה מסוימת ולאחר השלמתה ישובו הביתה. במקרים מסוימים עשוי הממשל בארצות הברית להחליט שלא לשקם נכסים שניזוקו קשה או נהרסו במתקפות האיראניות, גם בשל העלויות.
באפריל אמר חשב הפנטגון ג'וּלְס "ג'ֵיי" הֶרְסְט השלישי כי עדיין לא ברור כמה יעלה לתקן את הבסיסים והמתקנים שנפגעו במלחמה עם איראן, משום שחלק מן החישוב תלוי בהחלטה "מה צריכה להיות הפריסה שלנו במזרח התיכון".
בהמשך הוסיף כי לפנטגון "אין מספר סופי לגבי היקף הנזק למתקנים שלנו מעבר לים", וכי הדבר תלוי "באופן שבו נחליט לבנות אותם מחדש, או אם בכלל נעשה זאת". גורמים בכירים בפנטגון מעוניינים גם לצמצם את מספר החיילים האמריקנים בכמה ממדינות המפרץ ולהעביר חלק גדול יותר מן האחריות הביטחונית לשותפות האזוריות.
חלק מהבסיסים הגדולים והקבועים צפויים להישאר. עם זאת, עלות בנייתם מחדש עשויה להגיע למיליארדי דולרים, וייתכן שוושינגטון תבקש מהמדינות המארחות להשתתף במימון. רבים מאותם מתקנים נבנו מלכתחילה במימון המדינות שבהן הם נמצאים.
גם ה-CIA עבר מהפכה אחרי 11 בספטמבר
השינוי הנבחן כעת אינו רק צבאי. בעת פיגועי 11 בספטמבר חיפשה סוכנות הביון המרכזית במידה מסוימת משימה חדשה. ברית המועצות, היריבה המרכזית שסביבה נבנתה חלק גדול מפעילות הסוכנות, כבר חדלה להתקיים.
ל-CIA היו אמנם אנליסטים בעלי ידע עמוק בטרור ובמזרח התיכון, אך מספרם היה קטן יחסית. ההיסטוריון לענייני מודיעין גֶ'פְרִי רוֹג מאוניברסיטת טקסס באוסטין העריך כי מספר עובדי הסוכנות באזור עמד אז על מאות בודדות.
לאחר 11 בספטמבר התמונה השתנתה. ה-CIA גייס עובדים רבים והרחיב באופן ניכר את מערך הקצינים הפרה-צבאיים שלו. אלה נשאו נשק ועבדו בצמוד לצבא ארצות הברית במרדף אחר טרוריסטים, תפקיד שונה מזה של קצין האיסוף המסורתי, שעבודתו התמקדה בפיתוח מקורות ובאיסוף סודות.
האפשרות לצמצם שוב את הנוכחות הקבועה פירושה אפוא בחינה מחדש של מערכת שנבנתה במשך רבע מאה.
סוריה לא נעלמת מן המפה
היציאה מעיראק אינה מסיימת את מבצע נחישות טבועה כולו. ארצות הברית ממשיכה בפעילות נגד דאעש בסוריה. ב-11 בדצמבר 2023 תועד רכב צבאי אמריקני מסייר בפאתי רומיילאן שבמחוז חסכה בצפון-מזרח סוריה, אזור הנתון לשליטה כורדית, בעוד נשים הולכות בסמוך אליו.
ב-3 בספטמבר 2024 תועדו כוחות אמריקניים מסיירים בשדות נפט באזור הכפרי של קחטאניה, בצפון-מזרח מחוז חסכה, סמוך לגבול הסורי עם טורקיה. שתי התמונות ממחישות את ההבדל שבין הנסיגה מעיראק לבין נסיגה אמריקנית מוחלטת מן האזור. המטה של כוח המשימה עבר לירדן, והמשימה נגד דאעש בסוריה נמשכת.
בחריין והצי החמישי
גם בבחריין, הבית המסורתי של הצי החמישי של ארצות הברית, ניכרת השפעת המלחמה עם איראן. מפקד המבצעים הימיים של הצי האמריקני, האדמירל דֶרִיל קוֹדְל, אמר כי אנשי הצי לא יחזרו לבחריין "בזמן הקרוב".
הוא הוסיף: "אנחנו לא חוזרים לשם בזמן הקרוב. אני פשוט רוצה להיות כן לחלוטין לגבי זה".
גורמים אמריקניים מעריכים שבטווח הקצר כוחות ובסיסים אמריקניים במדינות הסמוכות לאיראן ימשיכו להיות חשופים למתקפות. לצד זאת, הדיון האמריקני כבר עובר מן השאלה כיצד לנהל את המלחמה לשאלה איזו נוכחות תרצה ארצות הברית להחזיק ביום שאחריה.
עיראק מקבלת את המפתחות
עבור בגדאד, אין עוד אפשרות להעביר את האחריות אל הקואליציה. הכוחות האמריקניים שסייעו לצבא העיראקי מאז 2014 עזבו. בסיסי הפיקוד, המודיעין והסיור הועברו או פונו. מערכות הפטריוט, ה-C-RAM והאוונג'ר קופלו. כוח המשימה עבר לירדן. מנגד, דאעש לא נעלם לחלוטין, והמיליציות המזוהות עם איראן לא הסכימו לוותר על נשקן.
זהו גם הפרדוקס של 30 בספטמבר 2026. כמעט כל הצדדים יכולים לטעון שהשיגו דבר מה. ארצות הברית יכולה להצביע על דאעש שאיבד את החליפות הטריטוריאלית ועל כוחות עיראקיים שלדבריה מסוגלים לפעול בעצמם. ממשלת עיראק יכולה להציג את היציאה כהשבת ריבונות מלאה. המיליציות הפרו-איראניות יכולות להציג אותה כניצחון שלהן. איראן יכולה לראות בה היעלמותו של גורם צבאי אמריקני קבוע מזירה שבה היא מחזיקה רשת השפעה רחבה.
אבל המבחן העיראקי מתחיל דווקא עכשיו.
במשך 23 שנים הייתה הנוכחות האמריקנית חלק מן המשוואה הביטחונית בעיראק, לעיתים ככוח כובש, לעיתים כצבא שניסה לייצב מדינה שסועה, ולעיתים כשותף של ממשלה שביקשה עזרה מול דאעש. כעת נותרת ממשלת עיראק מול שתי הירושות המרכזיות של התקופה: ארגון ג'יהאדיסטי שנחלש אך לא נעלם, ומערכת של ארגונים חמושים שצמחו לעוצמה פוליטית וצבאית שאינה נכנעת בקלות למרות המדינה.
ב-2003 נכנסו חיילים אמריקנים לעיראק בכוח עצום. בספטמבר 2026 יצאו האחרונים מארביל בתהליך מסודר בהרבה. בין שתי הנקודות האלה נמצאות פלישה, מלחמה עדתית, נסיגה, חזרה, עליית דאעש, מערכה נוספת, עימות עם איראן ואלפי הרוגים. השיירה שחגגה בנג'ף והדגל הענק שנתלה במוסול סימנו סיום של פרק. את הפרק הבא תצטרך עיראק לכתוב בעצמה.
אם הסיפור הארוך של הנוכחות האמריקנית בעיראק מלמד משהו, הרי שהכרזה על סוף פרק במזרח התיכון אינה מבטיחה שהדמויות לא יחזרו בפרק הבא. אם הכתבה עניינה אתכם, שתפו אותה והמשיכו לקרוא את הסיפורים ההיסטוריים שמסבירים כיצד הגענו לכאן.
אם משתמשים בתוכן כלשהו מתוך HistoryIsTold, באופן חלקי או מלא, יש לספק תמיד קישור לחומר המקור.
הצטרפו לאלפי קוראים וקבלו את הכתבות המרתקות ביותר ישירות לתיבת הדואר שלכם.
